הם לא ישתנו באמת, רק יפזמו מנגינה קצת אחרת מזו שהורגלת אליה.
ואת תרקדי את אותו הריקוד ותתני להם את הכל.
הדבר היחיד שיותירו אחריהם יהיה עשן סמיך בגוונים של סגול.
אני רואה אותך, כל פעם מחדש,צובעת באמצעותו שמלה שקופה.
פנים מוכרות.. את מהרהרת בינך לבינך.
אם רק היית זוכרת כמה קרוב הן היו אתמול, לא היית נותנת לו לגעת.
ואת עודך מתרפסת על האתמול בעוד שהיום הם השאירו כתום.
תכף את אוחזת בשקופה, שוכחת כל מה שיקר.
צחוק מרושע ואת רועדת.
הם שולחים יד עקומה לסובב את מה שנשאר לך,ואת מצידך פוסעת בשביל המוכתב.
רק כשהעזו לגעת בה את התעוררת והפגנת סימני התנגדות נחרצים.
"זו רק שמלה" הם טענו "בסך הכל מציאה מחנות יד שניה.. כמוך".
ואיך שהפנים שלך כבו
ואת לא בכית
ואת ויתרת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
