זיכרון זה דבר ורוד
אז המקסימה הזאת הצליחה להפתיע אותי עם בלוג מרגש על השירות שלנו יחד, ופשוט מדהים לגלות כמה אהבנו אחת את השנייה וכמה עדיין אני אוהבת את כולן: אלבינה, נעמה, גבנ"ץ, גיספאן, נווה וכולן.
ובדיוק היום אני קוראת את הבלוג שלה, כשבדיוק עברתי במקום ונזכרתי בנשכחות, במסבאה שהקמתי לכאורה עם כוס קפה שהתחיל בבוקר ונמשך להיות מין "כתל" שכזה, שבו אנחנו מוציאות כל דבר שעולה בדעתנו: המשאלות שלנו, השנאות שלנו, האהבות שלנו, הדעות על החיים ופילוסופיות עמוקות שאני לא מצליחה להיכנס עם אף אחד חוץ מאשר איתן.
אני אוהבת אותן כאחיותיי ונזכרת ומחייכת, בחיוך נוגה שכזה, כי הן שימשו לי שק האגרוף שלא הייתי צריכה להכות בו, כי האמפתיה, האהדה והאהבה העצומה הזו שהייתה בינינו הייתה ללא שום אינטרס... ובאמת שאף פעם לא האמנתי בבנות חוץ מאשר בהן...
"לפעמים כל אחד ביקש: "תני סיגריה, תיתן לי אש", התמסטלנו מרגשות, זכרון זה דבר ורוד."
וכן זהו זיכרון אחד יחיד טוב שיש לי מהמקום הארור הזה ששבר אותי כל פעם מחדש, ועד היום גורם לי להתעצבן, אבל כשאני חושבת עליהן אני פשוט מחייכת ואוהבת.
ואולי נעמה לא מרגישה זאת וגבנ"ץ גם לא כי היא נמצאת אי שם ביבשת אמריקה אני אפילו לא יודעת איפה, אבל אני יודעת שתמיד אני אוהב אותן. ואלבינה ושמרית תדענה לעד שאני אוהבת אותן יותר מכל החברות שאי פעם היו לי.
שהחלטנו שאנחנו עושות ריקוד וכל הצוערים של מעוז 11 צופים בנו, ואני נופלת וכמעט פותחת את הראש, ולומדות שירי א"י יחד (לפחות משהו אחד קציני שהיה בנו- אהבת הארץ), עשינו כל כך הרבה שטויות שזה לא יאומן, וגם ידענו להיות רציניות ולהביע דעות על החיים ולהתווכח על מהות היותינו קצינות בבית הספר לקצינים- ופשוט אמרנו "אנחנו שונאות צוערים".
אני לא אשכח כמה דמעות הזלתי על המדים של הבנות האלו: השנאה של מה שהייתי מתעסקת בו ומי שהייתי פקודה שלו, והפרידה מאביעד והשיבה לאביעד ושוב החזרה אליו. והבלבול אם להמשיך או להישאר והפרידות אחת מהשנייה כשכל אחת השתחררה.
אז אני מתגעגעת אליכן יקרות שלי, אתן חסרות לי שם כל כך, אני היחידה שהמשיכה ומתכננת להישאר עוד ולהתקדם, כי זאת אני- שם במקום הארור ההוא אתן הייתן נקודת האור היחידה שלי- אבל שם דוכאתי ע"י מפקד שקרן שאני הייתי בדרגה שבה אני יכולה לתת לו תלונה.
והשתחררתי כי נמאס לי ממנו לא ממה שתמיד האמנתי בו, בזה שאני יכולה להשפיע על חיילים ולדאוג ולאהוב אותם- כי הם ילדיי עכשיו- הם אלה שנותנים לי כוח להמשיך ולהתקדם ולהשפיע ולתת להם חינוך שממנו הם ייצאו לאזרחות שקרה שם בחוץ.
אני אוהבת אתכן יפות שלי- את כולכן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
