היום גיליתי שהולכים (יכול להיות) לפנות את הישוב שגרתי בו בילדותי, כמו ששלמה ארצי היה שר "בגן העדן של ילדות". די עצוב לי, כי עדיין בלילה כשאני חולמת על הבית אני חולמת על הבית ההוא.
זה לא עוזב... אפילו תכננתי לגדל שם את ילדיי, כי שם הילדים שלי לא ילמדו את זוועות העיר הגדולה, לא מעוניינת שידעו את הרוע שנמצא בעיר.
מאז שעזבתי את הישוב- מאוד השתניתי- אני יכולה אפילו לומר שרוב השינויים לא היו לטובה. שם הייתי יכולה לרכוב על האופניים שלי ולטייל ביער ובנוף הפסטורלי, וכשהיה יורד שלג היינו בונים מזחלות מקרטונים ומחפשים את הירידות הכי תלולות...
כמה זכרונות יש לי מהמקום ההוא, מהנפילה מהאופניים ומהטיולים המאורגנים שהיו עושים לנו. מקום יפה בדרום הר חברון בין היער לבין העיר... כל כך יפה שם וכל כך רגוע.
תכננתי עוד שנה לעבור לגור שם לבד בחיק הטבע היפהפה שמצוי לנו בארץ הזו, אבל גם את המקום הזה רוצים לפנות ללא שום סיבה, הוא אפילו נמצא בתחומי הקו הירוק, אבל הוא קרוב לכפרים ערביים ולגדר ההפרדה שתיבנה. אני לא מאמינה כלל שצריך לפנות ישובים.
ראו לדוגמא את ההנתקות האחרונה שפשוט קרבה את הקסאמים לאשקלון, טירונים חיים בפחד בזיקים, שמא פצמ"ר ינחת על האוהל שלהם, וכל זה לא היה קורה לולא היו מפנים את ישובי עוטף עזה דאז...
אז אני מקווה שאיכשהו תשתנה דעתם של המושחתים שם למעלה ולא יפנו אותי מהבית שלי- מהילדות שלי שהייתה כל כך יפה וזכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
