so close no matter how far

היום גיליתי שהולכים (יכול להיות) לפנות את הישוב שגרתי בו בילדותי, כמו ששלמה ארצי היה שר "בגן העדן של ילדות". די עצוב לי, כי עדיין בלילה כשאני חולמת על הבית אני חולמת על הבית ההוא.

זה לא עוזב... אפילו תכננתי לגדל שם את ילדיי, כי שם הילדים שלי לא ילמדו את זוועות העיר הגדולה, לא מעוניינת שידעו את הרוע שנמצא בעיר.

מאז שעזבתי את הישוב- מאוד השתניתי- אני יכולה אפילו לומר שרוב השינויים לא היו לטובה. שם הייתי יכולה לרכוב על האופניים שלי ולטייל ביער ובנוף הפסטורלי, וכשהיה יורד שלג היינו בונים מזחלות מקרטונים ומחפשים את הירידות הכי תלולות...

כמה זכרונות יש לי מהמקום ההוא, מהנפילה מהאופניים ומהטיולים המאורגנים שהיו עושים לנו. מקום יפה בדרום הר חברון בין היער לבין העיר... כל כך יפה שם וכל כך רגוע.

תכננתי עוד שנה לעבור לגור שם לבד בחיק הטבע היפהפה שמצוי לנו בארץ הזו, אבל גם את המקום הזה רוצים לפנות ללא שום סיבה, הוא אפילו נמצא בתחומי הקו הירוק, אבל הוא קרוב לכפרים ערביים ולגדר ההפרדה שתיבנה. אני לא מאמינה כלל שצריך לפנות ישובים.

ראו לדוגמא את ההנתקות האחרונה שפשוט קרבה את הקסאמים לאשקלון, טירונים חיים בפחד בזיקים, שמא פצמ"ר ינחת על האוהל שלהם, וכל זה לא היה קורה לולא היו מפנים את ישובי עוטף עזה דאז...

אז אני מקווה שאיכשהו תשתנה דעתם של המושחתים שם למעלה ולא יפנו אותי מהבית שלי- מהילדות שלי שהייתה כל כך יפה וזכה.

הפעם אני לא אכתוב על עצמי, שמתי לב שאני טיפה אנוכית...

חשבתי לעצמי, שהגיע הזמן לכתוב מה אני חושבת על המצב המזוויע שבו מדינתינו נמצאת, אמנם קצת איחרתי עם נאום הפטריוטיות שלי בחודש, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

תמונות של אנשים במצוקה חוזרות על עצמן יותר מדי.

ראשית המצב בשדרות. הממשלה שלנו פוחדת שמא תאפיל עליה שוב ועדת וינוגרד לכן היא לא מזיזה את עצמה, על מנת להגן על תושביה. פוחדים שראשים ייערפו בגלל, שהם מגינים עליה.

מדוע אנחנו חיים עדיין בסרט הזה של שלום עם הפלסטינאים, הרי כולנו יודעים שהם לא רוצים אותנו פה, ואף אחת ממדינות ערב לא רוצה אותנו כאן, יחידים אומרים זאת בפומבי כמו נסראללה, אחמדיניג'אד, איסמאעיל הנייה, האם אנחנו עד כדי כך עיוורים למצב שבו אני נמצאים, שכך אנו יושבים בחיבוק ידיים.

שמעתי היום את הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, הוא לא פחד לומר שעלינו לכבוש אותם מחדש...

וואו, יש לי כל כך הרבה דברים לומר על המצב שבו מדינתינו שרויה בה. אנו פוחדים מהתקשורת שמא תבקר את מעשינו, כשם שהם הורגים בנו, כך גם אנו נעשה, ואם נצטרך לא להשאיר פירור אבק בעזה כך נעשה, ואני אומרת זאת כי יש לנו הלגיטימציה לעשות כן.

במידה ותהיה עוד "הודנה" ה"חמאס" יתחמש, ילקק את פצעיו ויתחיל מחדש, אל לנו להיגרר להפסקת אש שכזאת, גם אם העולם כופה עלינו.

איני חושבת שזה תמוה, עלינו לכבוש, ולשלוט בהם מחדש, הם אינם רוצים שלום איתנו, אם היו רוצים, הם לא היו מפרים את הסכם אוסלו ואת קמפ דיוויד, אז למה לעזאזל אנחנו מאמינים שאפשר לעשות איתם שלום.

בקוראן שלהם, אנו, "אל יהוד", נחשבים כעם הספר ועלינו תמיד להיות תחת חסותם של הערבים. הם לא מאמינים במדינה ציונית יהודית, בשבילם "פלסטין הכבושה" היא ארץ ישראל כולה, מדוע אנו היהודים הפסקנו את מלחמת הקיום שלנו כל כך מזמן, הרי כולנו יודעים וצירך להודות בזה שלא אוהבים אותנו ואין מה לעשות בנידון, תמיד היינו העם השנוא ותמיד ניסו להשמיד אותנו, אז למה לא נהיה קנאים לחופש שלנו במדינת ישראל, מדוע אני צריכה לחשוש כשערבי מסתובב לידי, ולעומת זאת הוא כלל לא פוחד ממני, הוא הרי יודע שאנחנו לא נפגע בו.

איני אומרת שצה"ל צבא הומניטרי , כלל וכלל לא, אני חושבת שקרו לנו הרבה פגיעות בחפי מפשע, אבל השאלה שנשאלת פה, האם אחד מהם באמת חף מפשע, האם הם רוצים בנו פה? אז התשובה היא כלל לא.

בנוסף אני חושבת שיש למגר את "הגיס החמישי" שיושבה אצלנו בארץ, שמוכן לתת את עורו בשביל שלום. המילה "שלום" באה מהמילה שלווה, אנחנו צריכים להיות שלווים, ואין אני חושבת שאם נכבוש מחדש, אז לא נהיה שלווים, אנחנו יכולים להמשיך במדיניות השפע הזאת שלונ, להמשיך להיות מדינה מתקדמת.

תאמינו לי שלא הייתי רוצה את הפלסטינאים על הראש של מדינת ישראל, אך אין פיתרון אחר פרט לטרנספר, לנו יש מדינה אחת, שבה אנו בטוחים, אז מדוע כל מדינות ערב- 22 במספר לא מוכנות לקבל אליהן את הפלסטינאים... לנו אין ארץ אחרת, זוהי מדינתנו, וכך היא תישאר לעולם ועד, גם אם יבואו עוכריה...