אני לא מאמינה שאני מעדכנת,

כנראה המצב ממש חמור.

כנראה זה המצב כשאין עם מי לדבר. וזה בסדר אני מניחה, כי הייתי צריכה את השקט. לחשוב.

זה רק גורם לך להבין עד כמה המצב חמור כשמבקשים ממך לשחרר את החבל.

ואין אשמים. זה אני. והוא. ואנחנו. והוא. ואני.

אין טעם להתחיל להתווכח ולעשות כוחות מי מבין שנינו צודק, כי זה לא יוביל לשום מקום.

אף אחד לא אומר לך כמה זה קשה.

כולם חושבים שזה הדבר הכי נפלא, גם עם הריבים הקשים.

מצד שני, אם לא נריב איך נדע שאנחנו אוהבים?

הייתי בן אדם שונה לגמרי לפני שהכרתי אותך.

ולפעמים יש את ההרגשה הזאת שאתה לא משתדל כלכך כמו שאני משתדלת,

וכן, ההפרש גילאים משנה. מאוד. למי מכם ששמע "אה זה כלום, זה כולה שנתיים אין הבדל" אז יש- הרבה.

וגם אהבה לא תמיד מספיקה.

הרבה פעמים אני עוצרת וחושבת "פאק מה לעזאזל אני עושה לנו", תמיד איכשהו אני מסיקה שזאת אשמתי.

השאלה היא, במי זה תלוי?

אני מרגישה שזאת אשמתי בגללך? בגלל איך שמערכת היחסים שלנו מתנהלת?

או שאולי יש משהו לא בסדר איתי?

וכל יום אני אומרת לעצמי, מחר אני אתעורר בבוקר ואני אשתנה.

אני אפסיק לעשן. אני אתמיד בלימודים. אני אנסה כמה שיותר שלא נריב. אני אעשה ככה וככה וככה.

וכמה דברים מזה לא עשיתי.

וכנראה התשובה היא באמת למצוא את הכוח ולהבליג על דברים, גם כאלו שמפריעים לך.

כי כבר לא כלכך חשוב לי איך אני ארגיש. חשוב לי איך אתה תרגיש.

אני רוצה שתהיה מאושר..

אבל אני גם לא רוצה להתחיל לאבד את עצמי ולהגיע למצב שאני שואלת את עצמי "פאק, למה אני מתנהגת ככה?".

ואם אני אוהבת אותך מספיק בשביל להגיד לך "אל תשתנה", ואתה אוהב אותי מספיק בשביל להגיד לי "אל תשתני",

אז למה כל זה נגרם? לעזאזל, למה?

כנראה באמת אמרתי את זה יותר מדי פעמים עד כדי כך שזה מאבד מהערך שלו,

אבל אני מתכוונת לזה כל פעם שאני אומרת את זה. "אני מצטערת".

אני מצטערת.

כמה פעמים אני אומרת לעצמי "דיי כוסעמק תתבגרי כבר". כמה פעמים אתה אומר את זה..

כמה פעמים אני אומרת לעצמי "אווקיי, אני אתן לו את המרחב שהוא צריך", אבל אני שואלת את עצמי,

אתה 16 יום בלעדיי, כמה עוד מרחב אתה צריך ממני?

אני כלכך אוהבת אותך.

לפעמים צריך לסדר את כל המחשבות האלה שמתרוצצות בראש.

לכתוב אותן. להוציא אותן.

ואז אולי יהיה היגיון.

לא הכל מושלם באהבה, שהרי אם הכל מושלם -זאת לא אהבה בכלל.

או שכן הכל מושלם.

כי אני אוהבת אותך גם כשאני רבה איתך. גם כשאני כועסת, פגועה, רחוקה.

וכל הריבים זה כי אני אוהבת אותך.

ואני באמת באמת באמת באמת באמת באמת לא יודעת מה לעשות כבר.

וזה נכון שאומרים "אל תשפוט אדם לפני שתהיה במצבו", זה נכון, אבל אתה לא יכול להגיד את זה אם אני לא מסוגלת עדיין להיות במצבך.

ולמה זה לא נכון כשאני חושבת שהכל, הכל, לא שווה כלום כשאתה לא פה?