אז קראתי את הספר, ואני מנסה להבין אותו.

קראתי את הכמה דפים אחרונים כמה פעמים, רק כי לקח לי קצת זמן להבין מה קורה בסוף.

הספר מספר על נער רועה צאן, שמחליט ללכת בעקבות החלום שלו, שמתברר לו לאחר כמה זמן שזה בעצם היעוד שלו.

ההחלטות שהוא מחליט לעשות במשך הדרך הן ההחלטות שלו בלבד, אך הוא נעזר בכמה אנשים שהוא פוגש, שמורים לו את הדרך.

הנער מחליט לעשות מסע- לחצות יבשת, לחצות מדבר, לעבור סכנות רק כדי למצוא את האוצר שלו.

למען האמת, במהלך כל הספר חשבתי לעצמי שהאוצר הוא לא בעצם אוצר, ושבסוף יתגלה לו שהאוצר האמיתי הוא החוויה, ההחלטה שלו ללכת בעקבות לבו, היכרות עם אנשים. כמו הפתגם שאומר שכל האנשים חושבים שההישג האמיתי זה להגיע לפסגת ההר, כשבעצם ההישג הוא הטיפוס עצמו. שזה נכון, לפי דעתי.

אז הנער מגיע סוף סוף, לאחר מסע של שנתיים, לפירמידות במצרים. שם, כאות האלוהים, הוא נתקל באדם שמספר לי שחלם חלום לפני שנתיים שאמר לו שיש אוצר גלוי היכן שהמסע של הנער התחיל. וכך בעצם הנער הבין שהאוצר נמצא בספרד, במקום שבו היה נוהג לישון.

ואז חשבתי לעצמי, אווקיי המוסר השכל של הסיפור זה שרוב האנשים טיפשים מדי ועיוורים, ותמיד חושבים על דברים רחוקים, ז"א, הם חושבים שיש אוצר ויש טוב הרחק מהם והם כל הזמן מנסים להגיע לשם, והם פשוט עיוורים מדי מכדי לשים לב שהאוצר הכי טוב והכי נחשק בעצם נמצא לצדם כל הזמן הזה - כמו שקרה לנער בסיפור.

אבל אז הבנתי, שהנער, האנשים ככלל, לא היה יכול לדעת ולהבין שהאוצר נמצא אצלו כל הזמן אילולא היה עושה את המסע הזה.

ז"א, אנשים צריכים ללכת בעקבות החלומות שלהם ולא להסס, על אף שנתקלים בקשיים בדרך, ולצאת למסע, לדרך, ולחוות חוויות ולהבין דברים על עצמך. כי רק כאשר הם יעשו את המסע הזה ויבינו על עצמם דברים, על החיים, רק אז הם יוכלו לפקוח את העיניים ולהבין שהאוצר נמצא לידם.

אני חושבת שזה נכון. זה כמו הפתגם של "אתה אף פעם לא יודע מה יש ברשותך עד שאתה מאבד אותו".

אל תפחד לקחת סיכון. אל תפחד ללכת בעקבות החלום או מה שהלב שלך אומר לך. כי אם תעשה זאת- תחיה את כל חייך בחרטה על כך שלא עשית את זה, וכל הסובבים אותך ירגישו את זה.

עוד דבר שהספר ניסה ללמד הוא, שאם תיטיב עם עצמך, העולם סביבך יטיב עימך. ז"א, שאם תרגיש טוב עם עצמך ושלם עם עצמך, ותדע באמת שכל דבר שיש ברשותך השגת בכוחות עצמך, כל האחרים שמסביבך יראו את זה, וירגישו את זה, וכך יהיה גם הרגש שלהם כלפיך.

אדם שטוב ללו עם עצמו, ששלם עצמו, מראה את זה החוצה. כשאנשים אחרים רואים את זה, הם מעריכים את זה, ורואים את זה בעין טובה.

אני חושבת שמוסר ההשכל של הסיפור זה, שלפעמים צריך ללכת הכי רחוק שאפשר רק כדי להבין את מה שיש לך הכי קרוב שאפשר.

אני חושבת שהעובדה שהנער לא הצליח לקרוא את הספר שהיה לו, קשורה לעובדה שהספר היה בדיוק איפה שהיה האוצר. או שהוא רמז למיקומו של האוצר.

אני חושבת שמה שהסופר מנסה להגיד זה לא משנה לאן תצטרך ללכת, ומה הסיבה ומה יקרה לך בדרך, תעשה את כל מה שאתה צריך לעשות כדי להרגיש טוב עם עצמך, והעולם אפילו יעזור לך, כי זאת המטרה של האדם בעולם ושל כל דבר בעולם: להיות שלם עם עצמו, להיות טוב עם עצמו. וכאשר אתה מגיע למטרה שלך, ואתה מוצא את האוצר שאתה מחפש, יהיה לך תמיד עוד מטרה, מטרה אחרת. תמיד יהיו מטרות בחיים, גם אחרי שאתה "ממלא אחת".

בקיצור, זה מה שאני חושבת.

אם מישהו חושב משהו אחר הוא מוזמן להגיב...

ציטוטים שאהבתי:

"ובינתיים יש לי בקשה אליך, אמר החכם. הוא נתן לצעיר כפית בידו, ויצק לתוכה שתי טיפות שמן. 'בשעה שאתה מסייר, שא אתך את הכפית הזאת ואל תניח לשמן להישפך'. התחיל הצעיר לעלות ולרדת במדרגות שבארמון, וכל אותה שעה לא גרע עין מן הכפית. אחרי שעתיים חזר אל החכם. 'ובכן', שאל החכם, 'ראית את השטיחים הפרסיים בחדר האוכל שלי? ראית את הגן שנדרשו לו לגנן הראשי שלי עשר שנים ליצור אותו? ראית את כתבי היד העתיקים בספרייה שלי?' הצעיר היה נבוך, והודה שלא ראה דבר. דאגתו היחידה הייתה שלא לשפוך את השמן שהפקיד החכם בידו. 'אם כן, חזור ושים לב לנפלאות העולם שלי', אמר החכם. 'אין לבטוח באדם אם אין מכירים את ביתו'. רווח לו לצעיר. הוא לקח את הכפית וחזר לושטט בארמון, והפעם הסתכל בכל יצירות האומנות על התקרות והקירות. הוא הסתכל בגנים, בהרים שמסביב, ביופיים של הפרחים, והתרשם מטוב טעמו של מי שחבר את כל אלה. כשחזר אל החכם סיפר בפרוטרוט כל מה שראו עיניו. 'אבל איפה טיפות שמן שהפקדתי בידך?' שאל החכם. הצעיר הביט בכפית שבידו, וראה שהשמן איננוץ 'אם כן, יש רק עצה אחת שאני יכול לתת לך,' אמר החכם באדם. 'סוד האושר הוא לראות את כל נפלאות העולם, ולעולם לא לשכוח את שתי טיפות השמן שבכפית".

"רוכל הממתקים הזה לא עושה ממתקים כדי שיוכל אחר כך לנדוד או לשאת לאישה בתו של סוחר. הוא עושה ממתקים כי הוא אוהב לעשות את זה".

"השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר"