למה אתם חייבים להתנהג ככה?

פשוט - למה?!

אני באמת לא מבינה את זה..

אז סיימנו בי"ס, וסיימנו י"ב וסיימנו תיכון וסיימנו 12 שנה של חפירות

אז התחלנו

חלקנו התחלנו צבא, לימודים חדשים, עבודה ואת החיים "האמיתיים"..

אז למה?

למה צריך לנטוש את כל מה שהכרנו בדרך?

למה אתם צריכים להתנהג מגעיל אחד כלפי השני בחבורה, שאני חלק ממנה.

למה את, שכל השנה חפרת כמה חשוב לך שנשאר ביחד כולם ושלא נתן לחבורה שלנו להתפורר לנו מבין הידיים...

דווקא את - מאז התקל הקטן ההוא איתה, החלטת להפוך את עורך בשנייה ולהגיד בדיוק הפוך?

איך זה שפתאום, במקום להגיד "תשמרו על קשר גם אחרי שתכירו אנשים חדשים בצבא!" , את אומרת עכשיו "נו טוב, היא גם ככה התגייסה אז אני בקושי אראה אותה ולהפך, אז למי אכפת ומה זה משנה אם לא אדבר איתה יותר אף פעם. נמאס לי ממנה" , איך, תסבירי לי איך?!

ואת... את שתמיד קצת שקטה, אבל תמיד יודעת להיות חברה טובה

להסיע, להזמין או לתת עצה מועילה..

אחרי שנה שלמה שבה טחנת את המוח עם המילים על איך שפעם היית בקבוצה של הבנות המעצבנות ההן, ואיך את שמחה שאיתנו זה לא ככה..

ועכשיו?

עכשיו בקושי רואים אותך, ולא מזמן אמרת את המשפט ההוא, שהשאיר אותי בשוק טוטאלי.

פשוט אמרת "עזבו אותם, בואו נצא רק אנחנו.. הם משעממים"

לא הבנתי אז, וזה עדיין מעבר לבינתי - איך שנה שלמה הם לא שיעממו אותך, עברו בקושי חודשיים, וזהו? לזרוק לפח את כל השלוש שנים האחרונות?!

ואתם... כולכם.

הבנים.

אני כל כך פגועה ממכם. 

וזה כבר לא מצחיק וזה כבר לא מעלה לי חיוך כשאתם ציניים.

אתה, שחיבקת אותי בכל מפגש, וקפצנו כמו שתי ילדות בנות 5 וצחקנו עליי ועלייך, וזרמנו לשטויות..

עכשיו אתה ציני. מגעיל. קר.

אני רוצה לבכות כשאני רואה אותך.

כי אני נזכרת כמה אהבתי אותך, כמה היה לי כיף איתך.

בפעם האחרונה שנפגשנו, היית שוב אתה לכמה רגעים.. 

ישבנו על החוף עם בירה, וקצת דיברנו והרגשתי כל כך טוב, כאילו יש סיכוי שלפחות איתך הכל יהיה נורמלי שוב!

אבל זה היה למשהו אולי כמו רבע שעה.. אח"כ היה הרבה יותר חשוב לקפוץ לתוך הים באמצע הלילה עם שאר הדבילים.. נו, לפחות אתה לא שותה, אז לפחות עלייך לא פחדתי שתמות לי בים פתאום.

עליהם כן פחדתי. המון.

אף פעם לא ראיתי אתכם שותים ככה, 

ועוד עושים כאלו שטויות.. 

השתנתם, ולא כל השינויים האלו לטובה, תאמינו לי!

איך שניכם, שעם כל אחד מכם ישבתי לפחות חצי שנה לידכם בשיעורי מתמטיקה..איך עכשיו אתם כמעט מתעלמים ממני לחלוטין?

אני מנסה להשאר נחמדה אליכם, להיות ידידה שלכם.. אבל קצת קשה להיות ידידה של אנשים שלא מדברים איתך, נכון?

וזה לא שעשיתי לכם משהו. סתם, התרחקתם...

אתה שאמרתי לך ובאמת התכוונתי לזה, שאתה ממש כמו עוד אח בשבילי.. אתה פשוט התרחקת. לא רואים ולא שומעים ממך כמעט כלום.

ואתה שצחקתי איתך כל כך הרבה, ואהבתי "להלחם" איתך בדיונים פוליטיים, חברתיים, דתיים, אינטלקטואליים... גם אתה התרחקת. התנדפת כמו הרוח...

ויש את השניים האלו, שאיכשהו מנסים כמוני, לאחות את השברים שנוצרו מהטימטום של כולכם..

לשניהם כמעט ואין לי טענות, לפחות לא בנושא הזה..

אבל מתוך חבורה של כמעט 15 איש, להפגש רק עם שניים זה מרגיש חרא, לכולנו, ואני יודעת שאתם מסכימים.

זה לא שאני לא אוהבת את הידידות איתכם או שאתם לא אוהבים את הידידות איתי, אבל התחושה הזו שמרחפת בכל מפגש עושה רע בנשמה.. התחושה של "כוסעמק, איפה כולם?!"

את שמרגישה פגועה בגלל שהיא מתעלמת ממך, אבל ת'כלס את כבר בצבא, אז את לוקחת עכשיו הכל בהרבה יותר קלות..

אבל זה עדיין כואב לי, כי אני שונאת את המתח הזה ביניכן.

ואת לא אשמה, כבר אמרתי גם לה - זו היא אשמה..

ואתה, החבר שלה, אני יודעת שאתה עובד ועוד מעט מתחיל י"ג.. אבל זה מבאס לחשוב שפעם הרגשתי די קרובה אלייך, ועכשיו אני מרגישה כאילו אני בקושי מכירה אותך..

על המגעיל שעיצבן את כל החבורה (או לפחות את רובנו) אין בכלל מה לדבר,

לא עלייך, לא על כל הסיבוכים שעברנו בגללך.. לא על ההתנהגות הלא שפויה שלך במופע סיום..

אין לי שום רצון אפילו לדבר עלייך. אתה מתיש אותי עם כל המשחקים שלך, הפוזות והשטויות שקלטנו מאוחר מידי שאתה עושה.

על הבנות שהצטרפו מאוחר יותר, מצטערת.. גם ממכן כבר התעייפתי וזה פשוט מתיש אותי בכלל לחשוב על כל הסיטואציה.

כמה מכן דווקא ממש סבבה ואני אוהבת אתכן..

אבל מאז הטימטום ההוא, גם אתן די מתעלמות, לפחות ממני.

ואתן יודעות מה? גם זו התנהגות מגעילה.

אני הבאתי אתכן לחבורה שלנו, שלי!!! אני זאת שאמרה לכולם לקבל אתכן, ושיהיה נחמד להוסיף עוד כמה בנות לחבר'ה...

אז אוקי, אלו שכאילו רבתי איתן או איזשהו בולשיט כזה - מילא, אבל אלו שלא?

מצטערת להיות כזו כנה ו"רעה", אבל אתן מתנהגות חרא.

רציתי להיות חברה שלכן גם. רציתי לאהוב אתכן כמו את החברות הוותיקות יותר שלי, רציתי לקבל אתכן ולהכיר ושיהיה כיף.

אבל אתן כנראה לא כמוני.. אני יודעת לעשות הפרדה בין חברים, ואם מישהו רב עם חברים שלי, אבל לי אישית לא עשה כלום - אני לא אדבק לחברים שרבו, ואטיל וטו על הבנאדם שרב איתם..

אני אשתמש בשכל שלי, אנסה להכיר את הבנאדם ההוא (אם הוא מעניין אותי בכלל מלכתחילה) ואשפוט על דעת עצמי לגביו..

אני לא הולכת אחרי עדר ה-"הוא עשה לי / היא עשתה לי".

שניכם, הבנים השקטים-שקטים אבל כשמדברים אז רואים שיש שכל ויש עם מי לדבר, ולעניין!

גם אתם.. התרחקתם כל כך שזה ממש כאילו עברתם יבשת!

אתה התגייסת, נו מילא

ואתה.. פשוט התחברת לאנשים אחרים, או משהו כזה

בקיצור, אחרי פוסט מלא אכזבות, 

זה בדיוק מה שרציתי להעביר פה..

את תחושת האכזבה שלי ממכם.

תפסתי מכם חברים לחיים, כאלו שאשמור איתם על קשר "לנצח נצחים".

תפסתי מכם אנשים שיודעים להתמודד עם מרחק ועם החוסר מסגרת ולהמשיך להיות אותם אנשים שאותם כל כך שמחתי להכיר ולהיות ידידה שלהם במשך שלוש שנים נפלאות מחיי..

אוהבת המון, 

הילדה חסרת החברים 3/>