היא נכנסה והאורות היממו אותה לרגע. היא עמדה בכניסה בלי לזוז ורק כשכולם התחילו להיכנס - ולדחוף אותה תוך כדי - היא התנערה מההלם הרגעי והתקדמה לעבר הבר, כשמישהו תפס ביד שלה ומשך אותה אליו. "יש פה מישהי שלא עוזבת אותי, את מוכנה לעזור?" והיא רק הנהנה, לא לגמרי בטוחה ששמעה אותו מבעד למוזיקה. היא נעמדה על קצות האצבעות ולחשה לו שהיא רוצה לצאת. "כן, כן, בטח," ומיהר לפלס את הדרך החוצה.

"תודה," היא אמרה בשקט וחייכה כשהרגישה את משב הרוח הקרה על הפנים. הוא חייך אליה ומשך אותה אל עבר אחד הספסלים שהיו ממוקמים ליד הגדר. היא לא פגשה אותו מעולם ועדיין הרגישה כאילו הוא יודע בדיוק מי היא ומה היא רוצה.

הם התחילו לדבר; בהתחלה עליה, ואז עליו. הוא לא הסתכל לה בעיניים אפילו לא פעם אחת, ובכל זאת הרגישה כאילו הוא חודר לתוכה, כאילו הוא נצא בתוך הראש שלה. כאילו הוא יודע מה הנקודות הרגישות שלה, מה האופי שלה ומה היא אוהבת. היה משהו רע במבט שלו, משהו מפחיד ומהפנט ונורא קרוב, כאילו היא כבר ראתה אותו בעבר או אולי חלפה על פניו ברחוב. היא לא ידעה איך קוראים לו וגם לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת, כל מה שעניין אותה היה לדבר איתו עוד קצת, רק עד שהיא תצטרך ללכת.

"נהייה קצת קר, את רוצה ללכת איתי להביא מעיל מהאוטו?"

הוא פתח לה את הדלת והיא נכנסה פנימה, שוכחת שהתיכנון המקורי היה לקחת מעיל ולחזור. הוא הדליק חימום (ואת הרדיו במקביל) - "אל תדאגי, עוד שנייה יהיה פה חם, רק עוד שנייה" - והיא התכרבלה מול פתח האיוורור הקטן, מקווה שהאוויר החם יגיע כבר והקור, שהספיק להתחזק במשך חמש דקות ההליכה אל המכונית, יעלם.

היא שאלה שאלות והוא ענה לה על כל מה שרצתה. "יש בַךְ משהו חייתי, משהו בעיניים, משהו חתולי," "אבל לא הסתכלתַ לי בעיניים בכלל". הוא צחק, "זה שלא ראית אותי מסתכל לך בעיניים לא אומר שלא הסתכלתי". היא התרוממה ונישקה אותו, והוא תפס את היד שלה חזק-חזק, גורם ללב שלה לדפוק מהר. "איך אתה מכיר אותי כל כ-" "מה? איך אני יודע שאת אוהבת כוח? הכל בעיניים, קטנה, הכל בעיניים".

הוא רכן לעברה, מחייך, ושנייה לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, בדיוק ארבע דקות אחרי חצות, הוא נעלם והיא נשארה לבד באוטו, בעוד הרדיו ממשיך לנגן והחימום ממשיך להגן עליה מפני הקור המקפיא שהיה בחוץ.

~

קצת סיפור סינדרלה, קצת מה שקרה שלשום

זה היה אחד הערבים הנפלאים שהיו לי וטוב שזה נגמר