שוב בוקר..

להתעורר בציפיה שהבטן תהיה ריקה,אולי קצת שטוחה אחרי כל הלילה.היום אני נשקלת,אין נרתעת ממני בעולם.

יושבת עם כוס קפה שמכיל 35 קלוריות מול המסך,וגם אותו אין לי חשק לשתות.עננים אפורים מכסים את השמיים-זה החורף שמתקרב.

כמעט לפני שנה באותו יום סגרירי,תל השומר קיבלו אותי לאישפוז במחלקה לה"א אחרי בוא נאמר "מבחן קבלה"-במילים אחרות שעה וחצי של חקירות,

האם אני מתאימה לשם.לא שהיה ספק,בכל זאת-הם עשו את העבודה שלהם.

היום,אחרי שנה.חוץ משאני לא מקיאה.אני שואלת את עצמי אם באמת האישפוז הזה עזר לי במשהו.

הדיכאון חזר,ההשתללות והתרוצציות אחר קלוריות לא פסקו,הרצון העז לרדת עוד ועוד ועוד רק התגבר..המצב רוח לא ממש מאיר פנים,ושוב.

פה ושם ישנם הקאות.

מה יהיה איתי..

גם אני שואלת את עצמי

לכתוב פה..

כן זה קצת לכתוב לעצמי,קצת הרבה..כי אני לא מאמינה שיש מישהו שקורא כאן,זה אשכרה לשפוך את הלב מול המסך,בידיעה שאף אחד לא שותף.

האמת,שאני קצת מתגעגעת למחלקה,ולא פעם ולא פעמיים שקלתי גם לחזור לשם והדבר היחידי שמרתיע אותי זה שאצטרך שם לחזור למשקל היעד,

שאני אפילו לא יכולה לכתוב אותו מרוב בושה וסלידה מהמספר הנורא הזה,בין היתר הוא המספר השנוא עליי.שהייתי מאושפזת לא היה רגע שהיתי לבד,

לא היה רגע שבזבזתי בלי לגרום למישהי לחייך,או לפחות לומר משהו שלפחות יצחיק אותי.וכאן בבית,הרגשה של בית קברות.כלכך שקט פה ואת היחידי שאני יכולה להצחיק זה את אחי.כלכך כיף לי איתו.אבל הוא כמעט ולא נמצא בבית,ופשוט מרגישים את הבדידות.

אין לי אף אחת,אין לי חברה,אין לי חבר,אין לי כתף,אין לי משענת,אפילו הדגים המסריחים שלנו גם לא עוזרים לי בכלום.אין לי את מי לשתף,אין לי עם מי לחלוק.

לא שגם אם היה לי הייתי עושה את זה,כי גם ככה לוקח לי המון זמן להפתח,גם כשזה לא נראה ככה.

אני מרגישה כלכך בודדה זה רק אני לבד בעולם עם בורא עולם.ואני יאמר את האמת אני עדין לא מבינה איך אף אחד לא מאבחן את זה לדיכאון ותוך מצמוץ כותב לי מרשם של 4 כדורים נוגדי דיכאון.אני לא חושבת שאי פעם מישהו איבחן את המצב שלי כדיכאון.ואם נבדוק לרגע את הגדרת דיכאון :"דיכאון (בלעז דֶפרסיה) הוא מצב נפשי מתמשך של ירידה במצב הרוח והשתקעות בתוך עצבות וייאוש עמוקים וממושכים, אשר מגיע לנקודה שמשבשת את התפקוד החברתי של היחיד, או את התפקוד היומיומי של החיים." וכן זה כמעט מה שיש לי,ובהצצה קטנטנה לתסמינים אני חושבת שכמעט אני מחזיקה בכולם.

• הפרעות אכילה: חוסר תיאבון או תיאבון מועט.  - יש !
• הפרעות שינה: נדודי שינה, התעוררות מוקדמת, ולחלופין ריבוי בשינה וקשיי התעוררות בבוקר. -יש!
• שינוי במשקל הגוף - עלייה או ירידה.  -יש !
• תחושת עייפות וחולשה.  - יש !
• מיעוט בפעילות ובאנרגטיות . אולי יותר אנטרגטיות ונסיון לברוח משיעמום !
• עצבות, ייאוש, רוגז, התפרצויות בכי, התפרצויות זעם, מועקה -יש !
• חילופי מצב רוח קיצוניים שלא היו אופיינים בעבר -יש !
• הסתגרות חברתית וניתוק קשרים  -יש ללא ספק!
• אדישות ואיבוד עניין בפעילויות שנחשבו מהנות -יש !
• ירידה בחשק לקיים יחסי מין -לא שקיימתי אבל אין לי שום חשק לדבר!
• ביקורת ושנאה עצמית -בערך!
• תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה. -חוסר אונים אולי כן,תקווה עוד נותרה לי
• תחושת ריקנות. -ללא ספק לרגע!
• תפיסת עולם קודרת ופסימית -אפשר לומר שיש!
• ירידה בריכוז, ירידה בזיכרון, הססנות בקבלת החלטות - תמיד הייתי הססנית אולי בזמן האחרון אף יותר!
• מחשבות אובדניות -הדבר היחיד שאין לי מכאן!
• שיפוט לקוי של המציאות, במיוחד של העצמי, דימוי עצמי נמוך -כרגיל!

בסיכום של הדברים מלבד מחשבות אובדניות אני עונה על כל הקריטריונים ולמה לעזעאל כל הפיסכו-למינהם לא עולים על מה שיש לי !

הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות בגן,וצמה הכי יפה בגן..ופה הכי יפה בגן.

וכמה שמביטים בה יותר רואים שאין מה לדבר..שהיא הילדה הכי יפה יפה בגן.

כמה אופטימי ומרגש..רק שככה זה לא נראה להרבה ילדות מלבד אחת,בגן כולו.

כן גם אני הייתי סוג של ברווזון מכוער שבבית רק ניסו לשכנע ולהראות לי כלומר להציב לי שאני הילדה הכי יפה בגן.

צמה לא הייתה לי,עיניים-הפוני כיסה אותם נפולות ועצובות,הפה-ממש לא משהו.בקיצור די מהר קלטתי שאני לא הילדה הכי יפה בגן.

מלכת הכיתה גם לא הייתי.אם מסתכלים אחורה במבט קטנטן בתמונות רואים ילדה שמנה ממש מפותחת,לבושה מתחת לכל ביקורת,האמת-

השמלות שאמא הייתה מלבישה אותי לגן של הקווקזים הרבה יותר נורמלאיות,חולצות T ענקיות של פוקימון בשלל צבעים,שגורמים לי לבחילה,

וכמה בכיתי.

אולי זה קצת מסביר את הירידה להפרעות אכילה,אולי כל התשומת לב באה לכפר על משהו,שלעולם לא היה שם.

כל ההערות על הרזון " החולני ", על העור פנים הצהוב ירקרק,על שהייתי פעם חיוורת,כלכך התגעגעתי לזה,כלכך התגעגעתי להערות.

אבל עכשיו אני מוצאת נחמה בדברים אחרים. אולי לא נחמה,אולי לא תחליף.כי להרגשה ההיא-אין פשוט אין תחליף.

ממשיכה לזמזם לי את השיר הילדה הכי יפה בגן,תוך כדי ידיעה שלעולם לא הייתי ולעולם לא היה.אותה הילדה.

עריכה:

שאני חושבת על זה-אף ילדה בגן לא הייתה יפה !!!!! ואני לא באה לנחם את עצמי !#