אין מילים.

כל מה שעובר לי בראש:

הוא נסע לשמור ליום וחצי, ואני אצלו, מחכה.. מה אני אגיד? די משעמם וקריר [מנטלית.. פיזית ממש חם!] פה בלעדיו.

ניקיתי לו ת'חדר [נו,חלקית :P], אכלתי וראיתי כמה פרקים של הלקטס..

החדר שלו מלא בתמונות שלנו [מעניין למה חח], ואני אוהבת את זה. לאן שאני לא אסתכל יש את החיוך שלי כשאני צמודה אליו, החיוך האמיתי שלי. [וכן, בזמן האחרון יש גם חיוך מזוייף לפעמים, מה שממש לא מתאים לי]

נזכרת באתמול בלילה. דמעות, עטופה בזרועות שלו. איך מתוך כעס ועלבון, יצאה לה ילדה [כן,ילדה] שבסה"כ רוצה אהבה. ואני לא מאמינה שאני מנסה לפרש את עצמי, אני הרי שונאת כשאחרים עושים לי את זה, חושבים שהם מבינים. אבל נו טוב, עדיף אני מאשר אחרים.

בסופ"ש אנחנו שנה וחצי, ואני מאושרת מכל חודש, שבוע, יום, דקה, שניה, שעוברים במהירות האור ליידו.

השבוע מסיבת סיום. כבר נגמרו להם 12 שנות לימוד במסגרת משרד החינוך, 6 שנות לימוד בבי"ס הזה, 3 שנות לימוד אינטנסיבי בתיכון. כל השנים האלה מלאות בהכרויות,אהבות,פרידות,הצלחות וכישלונות מכל מיני סוגים. ועכשיו זה נגמר ואני אתחיל דרך חדשה, אפשר להגיד שאני אתחיל חיים שלמים חדשים כי אני די רוצה לשנות את עצמי ולמצוא את עצמי, להשלים את ההתבגרות שלי, למרות שכל הזמן פחדתי מזה. אבל מה לעשות,גם זמני הגיע.

והצבא הזה, עוד חודש וכמה ימים אני אמורה להתגייס. אני זוכרת, הייתי מלאת מוטיבציה להתגייס,ללבוש מדים. ראיתי סירטונים של כל מיני תפקידים וחילות והעיניים שלי נצצו. לאט לאט זה דאך ודאך ודאך... ועכשיו אני מאוכזבת. כמה ביקשתי? חודש דחייה שאני אספיק לחיות לפחות עוד חודש אחד אחרי הבגרויות? אבל "התשובה שלילית". והרי שלילי אצלם זה שלילי. אז או שאני אחייה עם זה ואהיה ילדה טובה, או שאני אשים זין כמוהם ואעשה מה שיעשה לי טוב.

השתמטות. איזה מילה מכוערת,תמיד שנאתי אותה. אז אני לא אשתמט, אני אתרום. על מדים או לא על מדים. או גם וגם :P

חח אני לבד בבית. בית שלא שלי. בערך... ואני רוצה אותו ליידי,איתי,עוטף אותי,נושם עליי,דבוק אליי מרוב זעה חח. אבל הוא רחוק רחוק באיזה מקום נידח ושמו "קישון" שלפי התיאורים זה נשמע כמו מחנה ריכוז או השמדה,מי יודע. לא משנה בייבי, תשמור, גם אם בלי סיבה וגם אם אין על מי ועל מה לשמור, המפקדים אמרו אז צריך, מסתבר. ואני אחכה לך פה, כמו אישה נאמנה. :)

טוב חפרתי יותר מידי. כבר לא חשבתי שיש לי את זה, להתבטא ככה בכתב. בישרא. מוזר לי,כמו בשנות העשרה המוקדמות בחיי, כשסתם חפרתי על מה שעובר עליי. והכל היה כזה מוגזם. "אמא לא נתנה לי להשאר עד 10 בחוץ בוהו בוהו כמה עצוב ורע לי אני אלך לחתוך ורידים כמו כל אימו ממוצעת!!" סתם,לא. הייתי די נורמלית מכל הנוער שהיה. אבל כמה השתניתי לעזאזל.

יש לך חבר.

את אוהבת מוזיקה.

יש לך חדר משלך.

יש לך פלאפון.

יש לך אמפי3/אייפוד.

ההורים שלך עדיין נשואים.

יש לך יותר מחברה טובה אחת.

יש לך בריכת שחיה/ג'קוזי בחצר האחורית.

את מתלבשת איך שבא לך.

את נפגשת עם חברים יותר מפעם בשבוע (לא כולל בצפר/עבודה/צבא וכד').

יש לך מחשב בחדר.

אף פעם לא הרביצו לך.

החדר שלך לא קטן מדי לדעתך.

את מקבלת דמי כיס/משכורת.

יש לך אוסף של משהו נורמלי.

את לפעמים מצפה ל-ללכת לבצפר/לעבודה.

את לא רוצה להיות אף אחת אחרת.

את עושה משהו אחרי שעות בית ספר.

יש בבעלותך מכונית.

את לא רבה עם אמא שלך בדר"כ.

את שלמה עם איך שאת נראית.

אין לך ציונים גרועים.

יש לך חברים.

את מודעת לכל מה שקורה בעולם.

אכפת לך מאנשים.

את יודעת יותר משפה אחת.

יש לך שם מסך.

יש לך חיית מחמד.

את יודעת את המילים ליותר מ5 שירים.

אין לך שום אויבים רציניים.

את בדר"כ בן אדם נחמד.

חחח מצחיק אותי, התשובות שלי. לא משנה.

אז מה צריך לעשות? להכפיל את כמות הדברים שסימנתי ב3?

ניאמ 19 כפול 3 זה 57... 57% ששווה לי לחיות. טוב לא ממלאת שאלונים יותר בחיים חח.