הייתי בסימנר בסוף שבוע הזה, בלי החברים שלי, בלי אלכוהול, בלי סיבה. נסעתי למפגש יהודים-ערבים ובלי לשים לב, כשלא התקוונתי יצא לי להתנק, אפילו מעצמי. הרגשה די מוזרה, פתאום שחכתי מי אני, שכחת מיונתן, שכחתי מהבחורה הזו שחולקת גוף עם יונתן, שחכתי שאני פה רק ללילה. אולי רק ישבתי שם על תקן הפמינסט היהודי. לא זכרתי שום כלום, לא הייתי ממש מרוכז, לא הייתי. פתאום הפסקתי לרחף מעל הגוף שלי ונימאס לי מהבחורה ההיא שלא מחכה לי פה ומתכוננת למופע שלה ואני שספק אם אי פעם עברה לה בראש מחשבה, או אפילו חצי מחשבה עליי.
ועכשיו כשחזרתי הכל ניראה לי עצבני יותר, מתחשק לי לתפוס מחר בבית ספר מישהו ולהוציא עליו את כל התיסכולים שלי. לפרוק את האגרסיות. שלא ידע מאיפה זה בא לו. נימאס לי תמיד שאומרים שאני חמוד ושאני נחמד. תמיד, או חמוד או נחמד. יושב על תקן הידיד שתמיד מקשיב, זה שתמיד מצחיק, זה שיבין את כל מי שאף אחד אף פעם לא מצליח, זה שסולח, זה ששותק. לפעמים נידמה לי שאסור לי להתפרץ, שזה אפילו יותר נורא מפתאום לספר לכולם שאני גבר, שאני יונתן, שהחברה בחיים לא תתמודד איתי אם אני אפסיק להיות ה"נמחד". אבל אולי גם אני שכחתי שאפילו לנחמדים יש רגשות וצרכים.
כמעט יונתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
