אפילו אם זה קצת כואב, לתרגל את זה היטב. זה מאוד חשוב.
לפעמים אני לא מבין איך הקונספט הזה שנקרא "החיים שלי" עובד. לפעמים כועס, לפעמים סלחן, כל כך רגשן, כל כך סגור. תמיד נעול מאחורי החיוך הכי רחב בעולם כאילו שבחיים לא כאב לי ולו מעט. ואני מודה, אני לא מהאנשים העצובים, שכאב להם רוב הזמן, אני גם לא רוצה להתנצל על כך כי כזה אני, אוהב את החלק המלא שבכוס ולא מעניין אותי כמה היחס שלו לחלק הריק בשברים פשוטים או בכלל.
היה לנו טיול בבית ספר ואיכשהו בסופו של דבר, לשמחתי, יצא שישנתי עם הבנים, אומנם היה עליי להזהר שלא להתפס כדי שלא יעיפו אותם או אותי ע כך שהפרנו את החוקים הנורא ברורים וחשובים שקבעו לנו. נכון, לא זכיתי ליחס של בן, קיבלתי יחס מיוחד. אחד שם כל שניה ביקש רשות לישון עם בוקס ובלי חולצה כי היינו במיטה המחוברת, עוד אחד רק ניסה להתחיל איתי ושלח לי רמזים מיניים כאילו אין מחר והשלישי סתם היה חמוד. גם שמתי את הפתק בכותל בצד של הבנים. אבל הכל היה סתם לצחוקים כי כשאני בחברה של הרבה אנשים אז לא יונתן, וגם לא הבחורה הזו שכולם חושבים שאני היא, אני פשוט נהנה. ככה. בלי יותר מידי עניינים.
כשחזרתי הבייתה גם יונתן חזר, עם חיוך מלנכולי והעיניים החומות שלנו שהוא תוקע במראה ומסתכל על הפרצוף כדי לראות את עצמו ואל השיער והציצי כדי להבין באיזו גוף אנחנו נמצאים ואז היא באה והם חושבים ביחד מה אני בעצם, אחריי הכל אני לא רוצה לעבור ניתוחים, רק "להתחפש" להיות לפעמים בן ולפעמים בת. לקנות את משטיח חזה הזה איכשהו ולהיות עצמי כי אני שני אנשים. פשוט ככה.
לכו תבינו.
כמעט יונתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
