נעמונת שלי.

אני שמחה, אך מאוד עצובה ביודעי שאת נמצאת עכשיו בפולין, שנולדתי בה.

את בוודאי תעברי גם בקרבת נוף ילדותי, עיירה, שהרים ירוקים ויפים - הרי הטטרים עוטרים אותה, ונחלים חורצים דרכם ביניהם.

הנחלים, מיים זכיר מתפתלים בעיירה, ומתוכם משתקפים חלוקי אבנים צבעוניים.

שדות רחבים כאילו צבועים בכחול, אלה פרחי הדגניות הכחולות, שמאוד אהבתי.

מחוז של צמחייה ירוקה.

מאוד אהבתי את מעט שנות ילדותי שעשיתי שם.

מאוד מאוד עצובה על שלא נותר שם שריד ממשפחתי הענפה. הכאב מלווה אותי שנים רבות, מה גם שאינני יודעת מתי ובאיזה דרך נרצחו כולם. בפרט מה הייתה דרך היסורים של אמא לאה ואחותי ברונקה.

שלום לך ילדתי האהובה.

סבתא זיס.

יפתי, שלום.

במסע הזה הכל כך טעון. על אדמת פולין בוודאי לא יזיק לך בכל שעה שהיא חיבוק ועוד חיבוק אוהב מאוד.

אני מרבה לחשוב עלייך ומתגעגעת. מרגישה אותך כשאת הולכת במחנות אשר ממחישות את הזוועה שהתרחשה בהן. בפולין קריר, עלי שלכת זהובים מכסים משטחים, ובשדות הנרחבים כבר לא נראים פרחי דגניות כחולות-סגולות, שכל כך אהבתי.

חיבוקי אהבה ונשיקות חיבה.

מסבתא וסבא.

"תמיד תזכרי שאדמת פולין הספוגה בדמעות ובדם, יצרה גם את הסבתא המופלאה שלך.."