כל התקופה הזאת דיי מעורפלת. הימים עוברים כיאלו כלום, וכיאלו זאת בכלל לא תקופת מעבר וכיאלו השינוי הזה בכלל לא יגיע.

אני רוצה לממש את המחשבות האלה שבאות והולכות בשניות לפני שאני נרדמת. אני רוצה להפוך להיות אמיצה גם ביום.

אני רוצה להגיד לך כמה שהמבט הקר הזה שלך אוכל אותי, כמה שהכאב שלך מציק לי וכמה שאני לא מבינה למה. וכמה הייתי מוכנה להפוך עולמות בשביל שינצצו לך העיניים שוב כל פעם שנתראה. וכמה שאני פשוט לא מסוגלת. והכל נשאר בקופסא הזאת של הבלוג שכבר בכלל לא משקף אותי.

אני התאהבתי חזק ומהר יותר משאי פעם התאהבתי. מצאתי אולי את האדם שציפיתי לו כל החיים, והעוצמות האלה שתקפו אותנו פתאום מפתיעות אותי כל פעם מחדש. ואיך זה שלא הגעת אליי קודם...

לפעמים זה מפחיד כשזה טוב מידי, לא?

השתחרר לי הרישיון והחיים פתאום מרגישים הרבה יותר קלים. המרחבים פשוט פתוחים בפניי והאורות המהירים האלה של הלילה עושים לי כל כך טוב עם המוסיקה הנכונה.

שהזמן יפסיק לעבור כל כך מהר. אני אוריד את הגז..

ישבנו בשדות\פרדסים שם בין לבין ופתאום הייתה לי תחושה של חוסר מיצוי. כל המרחבים האלה היו כל כך שלווים ובישרו לי את התחושה של החופש. והוא היה לידי עם כל היופי הזה שבו והעיניים האלה שמוקסמות כל פעם מחדש מהנוף הזה שנמצא כל כך קרוב אליו. פשוט רציתי להשאר שם ואולי אפילו לנצח, כי זה פשוט היה טבעי.

ועכשיו, כשאני בתוך השקט הזה של הכתיבה, בא לי להדליק את המוסיקה על השירים האלה-איך אמרת בני?- שהם עצובים אבל לרגעים שהם כבר יותר שמחים.