פגישת מחזור ולא נעים לי. אני מקשקש עם אפרת וכל השכבה מחליטה לנסוע לפראג לארבעה ימים,
אני לא רוצה לנסוע ואני אומר להם שאני לא אוהב כמעט אף אחד שמה אז למה שאני ארצה להסתובב איתם?
אבל הם לא מניחים לי.
אני בורח לצריפין, אין בסיס, הכל שדות חרוכים צהובים. אני מניח את הפלאפון והארנק באיזו פינה ומתחיל לרוץ.
אני רץ כמו משוגע, אף אחד לא רודף אחרי, סתם רץ הכי מהר בלי להאט. רץ במלבן שהיה מסביב לבסיסים, אבל עכשיו אין כלום.
אני חוזר לאיפה שהשארתי את הדברים אבל יש שם אנשים והדברים שלי נעלמו.
אני מתבאס מהגנבים והולך לדבר עם טוני סופרנו, הוא אומר לי "אל תדאג".
אני מתעורר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
