לצערי, אולצתי לכתוב את הבלוג הזה מכורח הנסיבות... אז סליחה מראש על המרירות...
אני אתחיל מהסוף:
אני באמת לא מבין אתכן. באמת שלא.
נפגשתי איתה ביום שני שעבר. הלכנו לפאב נחמד. ישבנו, שתינו, ודיברנו... דייט ראשון טיפוסי שכזה...
הסעתי אותה הביתה ונפרדנו לשלום.
התכתבנו עוד קצת במסנג'ר וביום רביעי דיברנו שוב בטלפון. הייתה שיחה נחמדה שהסתיימה בהצעה שלה שנפגש שוב ביום חמישי, ואני מדגיש-הצעה שלה (להגנתי יאמר שהיא הקדימה אותי, כי התכוונתי להזמין אותה שוב בעצמי...)
לצערי לא יכולתי להיפגש איתה כל הסופ"ש מכיוון שנסעתי לטיול בדרום, אבל אמרתי לה שאדבר איתה כשאחזור ונקבע.
כשחזרתי בשבת, התקשרתי אליה. היא אמרה לי שתחזור אלי, ולא חזרה. היא שלחה לי הודעה ב 12 וחצי בלילה שהיא מצטערת ושתחזור אלי למחרת. ונחשו מה... צודקים... זה לא קרה.
שלחתי לה בערב הודעת תזכורת חביבה לסלולארי, ואחרי שעתיים שלמות היא התקשרה. באופן מפתיע, גם השיחה הזו הייתה מאוד חביבה. שבסופה היא שוב הבטיחה שתתקשר למחרת כשתתפנה מעיסוקיה.
ושוב, מה לדעתכם קרה? נכון.
לבסוף, הוצאתי את הוידוי ממנה: היום, אחרי עוד משחק חתול ועכבר, היא סיפרה לי במסנג'ר שהיה לה מאוד נחמד איתי, אבל לא נראה לה שזה ילך.
אני מיד השבתי שסבבה. ושתודה לה על הכנות. ובהצלחה בכל, וידה ידה ידה.
אבל האמת היא, שרציתי "לטרוק" לה את המסנג'ר בפרצוף!
אני יודע שמלחמת המינים הזו גורמת לקורבנות, ושכל מסע מסתיים מתישהו... אבל למה ככה?
אני אולי תמים, ואולי נאיבי קצת לפעמים, אבל אני לא טיפש, ואני לא אוהב שמתייחסים אלי כאחד.
אז אם אתן לא רוצות, אל תענו לטלפון כשאני מתקשר (תחליפו את השם שלי בשם המפוקפק "לא לענות"), אל תשיבו להודעות המסנג'ר שלי (אתן יודעות מה? אפילו תשימו אותי ברשימת החסומים שלכן!), תשלחו לי הודעת נאצה לסלולארי או שתפחידו אותי עם הדוד השוטר שלכן ובמקרה הכי קיצוני תעברו דירה מצידי.
בקיצור, תשחקו את המשחק, אבל אל תשחקו משחק מלוכלך!
כי תזכרו שגם אנחנו יודעים לטמון את ידינו בבוץ.
ובנימה יותר אופטימית (כראוי לסיום בלוג): מכל חוויה שלילית אפשר וצריך ללמוד משהו... אני רק מקווה לא לאבד משהו טוב תוך כדי...
לילה טוב
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
