לגלות עולם - לגלות את עצמי

זה היה חלום או לא?

זה היה דבר נפלא. זה כאילו אני לא הייתי אני, אבל בעצם כן.

אבל מי היא הייתה?

שהטריפה את חושיי, שגרמה לי להתנהג כמו משוגע, שהצליחה לעשות את הבלתי יאמן ולגרום לי להגיד לה את אשר על ליבי, בלי לחכות, בלי מחשבות מיותרות, פשוט להוציא את זה וזהו.

אז אמרתי לה מה אני מרגיש- שהיא פשוט מדהימה!

ואיך שהחברות שלה לא ממש התלהבו, אבל לה זה לא היה אכפת והיא פשוט החזיקה את ידי, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, וחייכה אלי, אבל לא אמרה מילה.

ואז היא קירבה את ראשה לעברי, ושפתינו נפגשו לשבריר שנייה. שבריר שנייה שנמשך כמו נצח.

אני רציתי להתפוצץ. ואו, זה קורה, זה באמת קורה.

המשכנו להחזיק ידיים, מחייכים אחד לעבר השני כמו שני ילדים קטנים. עד שלפתע התחשק לי לרוץ.

תפסתי את ידה ומשכתי אותה אחרי. בהתחלה היא קצת התנגדה, אבל מהר מאוד היא השתחררה, והתחלנו לרוץ ולקפץ לאורך האגם כמו מטורפים, משאירים את חברותיה הרחק מאחור.

המשכנו להשתובב במשך כחצי שעה עד שנגמר האוויר, ונפלנו שדודים על כר הדשא הגדול.

זה היה נפלא. שנינו לבד שכובים על הגב מחובקים, מסתכלים על אלפי הכוכבים בשמיים, מנסים לאתר את הדובה הגדולה, עגלת הסופר העקומה  ואת כוכב הצפון. כן, הייתי אומר שאיבדנו קצת את הצפון.

הרגשתי בחלום. אין יותר טוב מזה, באמת שאין.

חברות שלה תפסו אותנו בסוף, ואחרי 20 דקות של שטיפה רצינית מצידן, והתנצלות עמוקה שלה כשאני מנסה לגבות, הסכמנו ללוות אותן לביתן, דבר שהשאיר את הסיכוי להמשך אפיזודת האהבה.

אז ליווינו אותן הביתה, ואחרי שוידאנו שאחרונת החברות הגיע למפתן דלתה בשלום, פשוט עמדנו שם, באמצע הרחוב, הסתכלנו אחד על השני  ו... בלי תיאום מראש ספרנו עד 3, תפסנו את היד אחד של השני והתחלנו שוב לרוץ...

הגענו לדלת הכניסה של הבניין שלה מתנשפים וצוחקים. היא הציע שאעלה. שאני אסרב?!

שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי שם. השעה הייתה כמעט חצות, אבל בביתה מקסימום שבע בערב. כל, אבל כל הבית מואר, וכולם ערים: סבא, סבתה, אחים קטנים הורים בקיצור, הרבה רעש..

היא מיד הכניסה אותי למטבח, כדי להתרחק קצת מההמולה, כשפתאום אבא שלה נכנס. הרגשתי לא נעים לרגע, אבל אביה התגלה כאדם נפלא. בחור שמעולם לא ראה נכנס לביתו עם ביתו והוא מתייחס לזה כדבר טבעי לחלוטין. הרגשתי ממש טוב עם זה, כאילו אני ממש שייך, ממש...

ואז זה קרה!

רעידת אדמה, סופה נוראה, תוהו ובוהו. הכול היטשטש. פתאום התחלתי לשמוע קולות וצלילים, משהו שמזכיר צלצול של טלפון... אוי לא.

התעוררתי...

הפלאפון על השולחן צלצל ורטט, מאיר את החדר כולו באור סגלגל.

הושטתי את היד, והבטתי בצג המכשיר, מסונוור מהאור החזק.

כן, נעם, זה היית אתה בטלפון. ו"הודות לך", אפילו את שמה אני לא זוכר. L