פוסט (מודרני)

מעניין אותי על מה השכן שלי מנגן כל כך הרבה זמן... מלבד על העצבים שלי, כמובן. בהתחלה חשבתי שמדובר בתופים, בהמשך הבנתי שאם כבר זה רק תוף, מאוחר יותר דרבוקה, וכעת אני משוכנעת מתמיד שהוא סתם חובט בחפצים בדירה שלו כדי לגרום לי לכאב ראש.

נוסף לכך, אני מוכנה להתערב אתכם שהוא מסתובב עם מקל של מטאטא ביד אחת וסיר ביד השנייה וחובט עם המטאטא והסיר בכל החפצים בדירה שלו בזמן שהוא מחייך חיוך זדוני שמלווה בצחוק מרושע, ואני בטוחה שהוא גם נוחר ועושה קנאקים באצבעות באותו הזמן, מתוך איזה יצר סדיסטי.

אבל הו לא, הוא לא יודע עם מי הוא מתעסק. אני אקום... אתחבר למסנג'ר... אקרא לבתימים  ו... נעשה משהו!! אפשר לקבל צחוק מרושע?

ובנוגע להיסטוריה - אף אחד ממכם לא מבין את היגון, הצער והכאב האין סופי בהם אני שרויה.... מאז שגיליתי שלמדתי נושאים בהיסטוריה שירדו מהמיקוד. אני עדיין לא מבינה איך עשיתי את זה –סילחו לי, משהוזכר הנושא שוב אלך לרגע לדפוק את הראש בקיר-

אתם מבינים, בגלל שאני לא לומדת עם הכתה ואני היסטרית לגמרי אני לומדת מה שאני יכולה (היסטוריה ומתמטיקה) בבית. כמו שאתם וודאי מבינים אני היסטרית. והיסטריה היא הדרך הטובה ביותר ללמוד. קראתי המון חומר, סיכמתי, הכנסתי אינפורמציה חיונית לטבלאות וגרפים והתחלתי לענות על שאלות מבגרויות בלחץ ואינטנסיביות והצלחתי לעבור את הכתה בחומר ולכן כשהגעתי לנושאים נוספים שאף אחד מחבריי לא שמע עליהם הייתי בטוחה שממש התקדמתי, הרבה יותר מהמשוער. אך לא, בוקר אחד התעוררתי למציאות המרה בה למדתי שני נושאים מעבר לחומר של הכתה ועוד שלושה שבכלל לא היו במיקוד.

__________

לא ראיתי את גמר האירוויזיון. כשהייתי קטנה דווקא נורא אהבתי את זה, אבל בשלב מסוים איבדתי עניין. ניסיתי לראות את חצי הגמר, ראיתי חלק מהשיר של אירלנד (אני חושבת שלקונספט תרנגול ההודו והשיר על ה"דוז פואה" היה פוטנציאל אדיר שלא נוצל נכון, אם הוא רק היה מקבל מנגינה רצינית יותר וקליטה בצירוף שיר אמיתי, עם מילים והכל, זאת הייתה יכולה להיות פרודיה מעולה לאירווזיון) וחלק מהשיר של רומניה (הזמר שלהם נראה מדוכא ושבור, לא בקטע של לגזור פוני, יותר כאילו הוא חושב מה יקרה אחרי ההופעה שלו, איך הוא יחזור לצריף הרעוע שהוא גר בו לבד מזה שנים לאכול מרק שהוא למעשה מים דלוחים עם חתיכת כרוב ולעולם לא ידבר עוד עם אנשים, שכן אין לו עם מי... "קשה יום", זה מה שרציתי, הוא נראה אדם קשה יום. ומדוכדך). וראיתי את סוף הגמר, כשראיינו את בועז מעודה שניכר כי אנגלית קשה שפה ושהוא התאמן על שני משפטים שעות מול המראה רק כדי ללמוד אותם בעל פה ולהגיד אותם בראיון (או שהוא סתם נראה קצת מפוחד ולא בטוח בעצמו, גם אפשרות) ומיד  אחריו זונה יווניה בשמלה קצרה מדיי שאמרה שהיא לובשת משהו הפוך למזל, אבל היא לא יכולה להגיד מה בטלוויזיה -קריצה, חיוך, צחקוק- ומיד לאחר מכן 10 המדינות שעלו לגמר, ישראל ביניהן- היפ היפ הוריי. וגם יוון, דה.

לא ראיתי את הגמר, שמעתי שהגענו למקום התשיעי והמכובד ורצתי לראות את הקליפ ביוטיוב, דרכי להראות פטריוטית. "איך שיר כזה הגיע לאירווזיון לייצג את ישראל? זאת תחרות של אשכנזים, לא משנה אם הוא שר טוב או לא, היינו צריכים לשלוח מישהו לבן! הממ... אבל דווקא הוא נראה כמו מישהו שיכול לזכות.. בוודאי אם הוא היה לובש משהו קצר יותר, נוצץ יותר, מחשוף קטן אולי, הוא היה זוכה" חשבתי לעצמי כשפתאום קפצתי למשמע משהו מוזר שעובר על הקול של בועז מעודה. התקרבתי למסך עם חיוך ענק על פניי והחזרתי אחורה, שמעתי את זה שוב- לא יכולתי שלא לצחוק ואז... שמעתי את זה שוב. אני לא מבינה איך הוא לא זכה, הוא נתן הופעה מעולה וסיפק בידור בין כל השירים הרדומים והמשונים (מהחצי גמר). איך אפשר שלא לחייך למראה ההופעה הזאת? תראו: (תתחילו להקשיב טוב מ3:10 בערך)  http://www.youtube.com/watch?v=EBcZcl_7D4E

מי הגאון שאחראי על ההופעה של ישראל? הרי ידוע שהאירוויזיון הוא למעשה פסטיגל למבוגרים ואפילו בפסטיגל לילדים כבר הבינו שחשוב להשתמש בליפסינג כדי שאף אחד לא ירגיש ילד בר מצווה פתאום באמצע שיר, אז אם שנה אחת כבר יש לנו סיכוי באירוויזיון, לא כדאי לנסות ליישם את מסקנות הפסטיגל ליתר ביטחון?

__________

ארוחה משפחתית זה הסוג הגרוע ביותר של הארוחות. בייחוד ארוחה בהרכב מלא יחסית. ארוחות משפחתיות הן בדרך כלל הזמן לדיונים על מיתות אחרונות, נישואים, בריתות, ימי הולדת... אבל בעיקר מיתות.

בדרך כלל נשמע משהו כמו "אז שמעתם ש...-שם כלשהו של קרוב משפחה רחוק שכולם חשדו שהוא קצת הומו, אבל אף אחד לא באמת אמר את זה בקול רם-... התחתן עם מישהי שהוא פגש בחו"ל?" ותמיד אנחנו מצליחים להגיע למצב של "מה, הוא התחתן עם מישהי?? הוא לא הומו?" ושתיקה מביכה + החלפת מבטים.

או במקרים המעט פחות טובים "שמעתם ש...-חברה של המשפחה- הגיעה לבית חולים?"  וכתגובה "מה, היא עדיין בחיים?" עכשיו, עזבו את העובדה שגם אני חשבתי על זה, וסביר להניח גם כל שאר הנוכחים- אף אחד לא אומר את זה בקול רם, פשוט לא!  זה מסוג הדברים שלא אומרים, זה מסוג הדברים שרק חושבים עליהם והם גורמים לכם לחייך ולהרגיש רע באותו הזמן... כמו לחשוב על בדיחת השואה הכי טובה ששמעתם אי פעם בדרך ליד ושם או להסתכל על תמונות של הריסות מרעידת האדמה ולחשוב "איפה אפי?". –בעיה חמורה של תזמון-

כשחושבים על זה, ארוחה משפחתית היא למעשה בדיחת תזמון גרוע בפני עצמה. מאוחר יותר ניתן לצחוק על זה, אבל באותו הזמן מדובר בדבר מאוד לא נעים ולא משעשע.

__________

כאן חשוב להודות לרומי על השיחה הארוכה במהלכה התלוננתי בלי סוף על מחטים ועל רופאים מרושעים וסאדיסטים שנהנים לתקוע לאנשים מחטים עמוק עמוק בבשר... והיא סבלה בשקט ואף ניסתה לעודד, אז תודה

לילה טוב