שלושה דברים שראויים אזכור התרחשו מאז הפוסט הקודם:
הראשון- התרמות.
השנה קיבלתי שכונה של מיליונרים. ואנחנו לא מדברים על סתם מיליונרים ממוצעים, אנחנו מדברים על מיליונרים של רמת השרון, מהסוג ששם חומות ענקיות סביב הבית שלו ומאה מנעולים ומצלמות אבטחה.
בכלל כל הבתים ברחוב הזה נראו כמו תפאורה לסרט אימה מרשים. לא הפסקתי למלמל לנוי "בואי נלך, בואי נלך... ראיתי סרט כזה, שהייתה שם אשה כזאת, והיו לה גופות כאלה במרתף... והיא שמה אותם באמבטיה עם אסיד... ואז הם התפרקו והם היו צריכים לקטוע את הרגליים... ואז לפריס הילטון נתקע מקל בראש... ואז בא איש כזה עם מסכה לבנה וגלימה שחורה וסכין קצבים ודקר סטודנטית אחת... והמרתף ההוא נראה בדיוק כמו המרתף בבית הזה!!" ובתגובה תמיד קיבלתי "וואו, את רואה יותר מדיי סרטי אימה".
בבית מפחיד אחד נשארתי בחוץ ונוי נכנסה לבד לחצר מלאה עשבים וצמחים שצמחו פרא ודפקה על דלת הברזל המכוסה קורי עכביש בעזרת יד המתכת הכבדה שהייתה שם לגמרי לבדה.
-"נוי, אל תלכי לשם! יכלאו אותך באיזה מרתף ויאכלו לך את האיברים הפנימים!"
"אוי נו, אני לא נכנסת פנימה... אני עומדת בכניסה..."
-"ואם מישהו יושיט יד וימשוך אותך פנימה? ואני עומדת כאן בחוץ..."
-"זה בסדר, אני יכולה להסתדר לבד עם הדיירים פה"
-"לא לא, אני שמחה לשמוע, אבל מה שרציתי להגיד זה שאני עומדת כאן בחוץ ואני לא רצה מהר, אז כשמושכים אותך פנימה תתנגדי קצת כדי שאני אספיק לרוץ".
אז נכנסנו למאגרי המידע של רשתות האבטחה של כל הבתים ברחוב, ואספנו 130 שקל. לא ראוי ולא נחמד.
בבוקר יום ההתרמות בבית הספר היה לנו דיון על זה שלא הגיוני להציע פרס- כתת מחשבים- לבית הספר שיאסוף הכי הרבה תרומות, כי אנחנו עיר של עשירים, ברור שנאסוף הכי הרבה, ואין טעם לתת לנו כתת מחשבים, עדיף שאיזה עיירת פיתוח תקבל את המחשבים, למרות שוודאי קשה להם יותר לאסוף כסף. טעינו, העמותה עשתה שיקול נכון להפליא, עיר של עשירים היא עיר של קמצנים, אנחנו ללא ספק אספנו הכי מעט כסף ועיירת פיתוח כלשהי זכתה במחשבים בדיוק כמו שצריך להיות.
ארוחת צהריים אכלתי עם נוי בשעה שבע בערב, היא פנתה לפלאפל וגלידה ואני הסתפקתי בגלידה. גורם לתהות למה נוי לא הצטרפה מעולם למשצים...
השני- היה זה ערב יום שישי, היה משעמם. קבעתי עם רוסה בבית קפה צפוני מדיי בשעה אחת עשרה. מלצרית התסכלה עלינו במבט מרושע, לכן מיד הצעתי שנמשיך הלאה להסתובב קצת ואולי נלך לקפה צפוני אחר, אך נוי בדיוק התקשרה אליי והציעה שנבוא לסינימה סיטי. נדחקנו בשתי מוניות (כי נקלענו למצב שעד אותו רגע לא חשבנו שאפשרי- לאף אחד לא היה מספר של מונית גדולה) ונסענו כל הדרך לסנימה סיטי בשביל פיצה וקולה. ובשביל לפגוש את המשצים החביבים עליי (גרעין ת"א-צפון השולתת!!1) היה נחמד, כבר הרבה זמן לא היה נחמד כל כך.
אך בעיה קשה עדיין ניצבת בפנינו- הרוטברגים הלכו בלעדיי לסוויני טוד ואני עדיין לא ראיתי את זה! ואני חושבת שאתם מבינים את חומרת המצב- סרט מוסיקלי חדש? ואני עדיין לא ראיתי אותו? לטיפולכם.
השלישי- צילמתי היום תרגיל למגמה.
בהשתתפות... מלא אנשים.
תודות מיוחדות למוריאל שוויתרה על מאפין, ויותר מזה היא אף ויתרה על דייט רומנטי בים וסחבה את חפץ המסכן למקלט אפל במקום, לשירי שהגיעה אך ורק כדי לחלק הטבות מיניות, לבכר שהסכימה להצטלם למרות האלרגיה למצלמות ממנה היא סובלת בחמש עשרה השנים האחרונות, וכמובן, הכי חשוב- לרומי, שהיוותה צוות הפקה שלם+ דמות ראשית, היא הביאה לנו אנשים ופתרה בעיות תאורה. שתיים שלוש לרומי.
היה משעשע מאוד. במקלט שלנו אין עכברים! אבל ליתר ביטחון נעלנו את השירותים... ומנורת החירום שהשתמשנו בה לצורכי תאורה היא מנורה מאוד רגישה שאוהבת שמלטפים אותה- היא לא עבדה, אלא רק כשדיברנו אליה יפה וליטפנו אות, וגם דגדוגים ליד בסיס הנורות לא הזיקו. אל תשאלו.
לכל המשתתפים הובטחו הטבות מיניות משירי, ואני אעמוד במילתי- שירי שלכם מתי שתרצו.
אגב שירי, היא ואני הגענו למסקנה שכל השמועות המרושעות בדבר חייה האישיים למעשה התחילו ממני. אני הצעתי הטבות מיניות ממנה לכל מי שרק ירצה, השמועה בדבר ההטבות התפשטה (יחד עם שירי, במקומות שונים ומשונים) ויום אחד הפכה להיות רצינית באמת.
הסיפור שלי שצילמנו היה מעט מוזר ולא מוצלח במיוחד, אבל נו, מילא.
להלן הסיפור (שנתכב באיזה שיעור כתיבה תחת אילוצי נושא וזמן) :
זה היה חלום נהדר. רומי התעוררה מחלום על מסיבה עם החברים שלה לרגל יום ההולדת שלה שיחול היום.
היא קמה באיטיות מהמיטה, נכנסה לנעלי הבית הפרוותיות שלה, שטפה פנים וחייכה לעצמה חיוך גדול במראה, חושבת כמה טוב הולך להיות היום הזה.
" אמא, איפה חביתיות היום הולדת המחייכות המיוחדות שלי?" אמרה עם חיוך גדול בעודה מתנהלת באיטיות לכיוון המטבח, אבל לא נשמעה תשובה. היא לא הגיעה למטבח וכבר חזרה על עקבותיה והציצה בחדרים. "אמא? אבא?" היא חזרה למטבח, שם הבחינה בפתק על השולחן: "החלטנו לנסוע לאילת לבקר דודים. יש לך אוכל במקרר. נחזור מחר, אמא ואבא".
"אז הם מעדיפים את הדודים באילת על פניי? מעולה, אז כל הבית בשבילי ביום ההולדת שלי!" חשבה לעצמה.
"יום שבת... יום הולדת... איזה יום נהדר זה יהיה" היא חשבה והתיישבה בסלון מול הטלוויזיה כשהפלאפון שלה עומד מולה על השולחן והיא כבר מחכה שיתחיל לצלצל עם ברכות ואיחולים חמים מכל חבריה ומשפחתה. אך הפלאפון לא צלצל. היא חשבה שמשהו וודאי לא בסדר אחרי כרבע שעה במהלכה לא נשמע אפילו צלצול אחד מהפלאפון. היא הרימה אותו והגבירה את עוצמת הצלצול, אך צילצולים לא נשמעו גם ברבע השעה הבאה. היא לא התייאשה, שכנעה את עצמה שודאי אנשים מנסים לחסוך קצת כסף ולהתקשר אליה הביתה- זה הרי יותר זול, וקמה להביא את הטלפון של הבית, הניחה אותו על השולחן וחיכתה. כעבור זמן מה היא קמה להביא טלפון אחר, אולי זה מקולקל, ובהמשך עוד פלאפון. היא בדקה אם יש קו לעיתים תכופות, אך לא נשמעו צלצולים ולא נראה שום סימן שמישהו זוכר שהיום יום ההולדת שלה.
היא צפתה בטלוויזיה. למעשה היא פשוט בהתה באיזה ערוץ מקומי בלי לשים לב אפילו מה יש על המסך, היא הייתה שקועה במחשבות כשאחד הטלפונים צלצל. "הלו?" היא צעקה על אחד הטלפונים, ואז על אחד אחר, כשהיא לוקחת אותו במהירות מהשולחן, דוחפת באגרסיביות את שאר הטלפונים לצדדים. "הלו?" היא פלטה, מתקשה להסתיר את התרגשותה. "רומי, מאמי?" אמר קול מתוק מדיי מהצד השני, בטח איזה חניכה חנפנית, רומי חשבת לעצמה. "רק רציתי להזכיר לך שיש פעולה היום!" המשיכה ואמרה. "מה? אה כן..." אמרה רומי מבולבלת. "מצויין! אז אל תשכחי, היום בשעה שלוש וחצי! וזוכרת מה את צריכה להביא? את ההדרכות שלך! אל תשכחי להביא אותן!" אמרה במין שמחה מוגזמת כזאת ואז ניתקה. רומי הסתכלה על הטלפון שלה "לזה חיכיתי כל היום? רק לזה?" חשבה לעצמה. היא נשארת לשבת שם כמה שניות, הסתכלה על ערמת הטלפונים שעל השולחן ואז הבינה כמה פתטית היא ודאי נראית. היא קמה, לקחה תיק ויצאה מהבית.
היא הסתובבה ברחובות, בלי מטרה ברורה. סתם שוטטה בחוץ, הלכה באיטיות ברחובות ובגני שעשועים, הסתכלה על המבוגרים והילדים הקטנים, הם בוודאי לא שחכו את ימי ההולדת של הילדים שלהם, עדיין.
הפלאפון שלה צלצל שוב. "רומי, תגידי את יודעת מה החומר למבחן בהיסטו..." ניסה הקול מהצד השני להגיד, אבל רומי ניתקה. היא לא הצליחה לשלוט בדמעות שהתחילו להופיע בעיניה.
היא התחילה לרוץ חזרה הביתה, עלתה במדרגות במהירות וניסתה לפתוח את הדלת. המפתח לא פתח. היא ניסתה בידיים רועדות לסובב אותו, אבל לא נראה שהדלת הולכת להיפתח, ואז נוסף לכל, המפתח גם נפל למטה. היא ירדה במדרגות והתחילה לחפש אותו כששמה לב שדלת המקלט פתוחה. המפתח לא נמצא בשום מקום ולאן עוד כבר היה לה ללכת, אז היא נכנסה בדלת החורקת לתוך החדר החשוך. היא הסתכלה סביב, אך לא ראתה כלום בגלל החושך הכבד. היא מצמצה בעיניה, אך זה לא עזר. היא האירה עם הפלאפון את דרכה עד הקיר ושם התיישבה. עכשיו זה רק היא והמחשבות שלה, מעניין אם זה דבר טוב או רע, היא חשבה לעצמה בזמן שפתחה את התיק שלה והוציאה משם מאפין עם נר וכובע יום הולדת.
יש לה כובע, יש לה מאפין ויש לה נר, אבל משהו חסר, היא צריכה... "אש?" שאל קול לידה והדליק מצית. "תודה." היא אמרה והסתכלה עליו, מנסה לקלוט את תווי פניו בחושך לאור הלהבה הקטנה. היא הושיטה לו את המאפין והוא הדליק את הנר. "מי אתה?" היא שאלה. הוא אמר את שמו ואז הוסיף "חברים, יש לנו מישהי חדשה."
האורות במקלט נדלקו ברגע.
היא ניסתה להתרגל לאור, כיווצה את עיניה וסרקה את החדר במבטה. האיש שישב לידה הציג לה את היושבים בחדר, כל אחד נפל קורבן לחוסר ההתחשבות של חבריו השקועים בעצמם, כל אחד נשכח בזמן אחר, באירוע אחר, בסיטואציה אחרת. זה ביום הולדת וזה במסיבת גיוס, זה בבר מצווה והאחר בטקס סיום בית ספר.
כולם נראו כל כך דומים. עצובים, עם פנים אומללות, עוגות יום הולדת, נרות, קישוטים, מה לא היה שם. כל אחד והחפצים איתם נשכח.
רומי סקרה את החדר במבטה ולפתע הבחינה במישהו מוכר "היי, מה אתה עושה כאן?" היא אמרה לו, אחד מחבריה הטובים שלא הצליחה לחשוב על כל סיבה הגיונית לכך שהוא נמצא שם איתה. הוא בדיוק ניסה לקחת עוגה מידיה של ילדה עצובה במיוחד שישבה לידו והשיב "שום דבר באמת, אני כאן רק בשביל האוכל" ואז דחף לפיו חתיכה גדולה מדיי מהעוגה שלקח לילדה שהתחילה לבכות בינתיים מהידיים וניסה להגיד "רואה?" בפה מלא מדיי, כאילו כדי להוכיח את טענתו.
"אנחנו כאן כי החברה דחתה אותנו. אנחנו פה כי הבנו ש... טוב, כולם שחכו אותנו, אף אחד לא אוהב אותנו... אין לנו אף אחד... אנחנו לבד, לגמרי לבד..." המשיך ואמר אותו אחד עם המצית.
"רגע, אז כולכם פה, ביחד, ואתם כל הזמן בוכים על זה ששכחו אתכם ושאין לכם אף אחד?" שאלה רומי בהשתוממות. "בדיוק." הוא ענה. "אבל כולכם יחד, אז... אתם לא ממש לבד, נכון?" המשיכה ושאלה. "אז מה בעצם את אומרת?" הוא כיווץ את מצחו ונראה מבולבל, וכך נראו גם שאר האנשים בחדר. "יש לכם קישוטים, יש לכם אוכל, יש לכם מקום, יש לכם אנשים, אז... למה אתם ממשיכים לשבת בחושך ולבכות במקום לעשות משהו?" היא שאלה. הייתה שתיקה. הוא נראה מבולבל מאוד, כולם נראו ככה. אפילו אותו ידיד שלה שהיא מצאה שם פשוט החזיק הרבה אוכל בידו ובהה בה בפה פעור (ומלא אוכל) מבלי לבלוס כמו שעשה עד אותו רגע.
השתיקה הופרה על ידי צעדים מהמסדרון.
מישהי נכנסה למקלט ונעמדה בכניסתו. "רומי, מה את עושה כאן?! למה לא באת לפעולה?" היא שאלה. "את אפילו לא יודעת למה... אתם בכלל שמים לב אליי?" החזירה רומי. "אל תדברי שטויות! בטח שאנחנו שמים לב אלייך, למה לדעתך עוד לא התחלנו את הפעולה? בואי, כולם מחכים רק לך!" היא אמרה ופסלה את דבריה של רומי. "באמת?" רומי חשבה שהבחינה בבלון מאחורי גבה של מי שבדיוק נכנסה לשם, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה בזה. בכל מקרה, זה ריכך אותה קצת. "כן, לא רצינו להתחיל את הפעולה בלעדייך, אז התפזרנו ויצאנו לחפש אותך!" היא אמרה והזיזה את ידיה כך שיסתירו את הבלון שמאחורי גבה בצורה טובה יותר.
רומי הכניסה את הדברים לתיק, נתנה את המאפין שלה למי שישב לידה, קמה והלכה לכיוון הדלת.
האיש שישב לידה נראה מאוכזב" אז את הולכת?" הוא שאל, "טוב, תראה..." היא אמרה ומשכה בכתפיה. ואז פנתה לאותו ידיד ושאלה: "אתה בא?". "כבר" הוא ענה "עוד מעט, אני רק מסיים כאן ובא" אמר בזמן שניסה לאכול משהו מהידיים של הילד שישב מצידו השני ונראה כאילו הוא אוכל את זה יחד עם היד של הילד.
"אז כנראה שזאת פרידה..." אמרה רומי. "ביי" אמרה ויצאה מהמקלט כשמאחוריה נראו כולם עצובים ומנופפים לשלום בחוסר רצון.
ונסיים בשאלה הרת גורל: מה אתם אומרים- להרחיב פילוסופיה, פסיכולוגיה-סוציולוגיה או ספרות?
ושאלה חשובה אף יותר: מי יוצא ליום ירוק?
לילה טוב ויום אישה שמח לכולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
