לשחרר. עד הגבול. עד הגבול הארור ההוא, שמעבר לו אין לי אומץ.
כמו כדור פורח הממריא לגובה בעודו קשור בחבל ויתד לאדמה. חבל שמאפשר לו לעוף. עד הגבול.
ולדעת שיש כל כך הרבה לראות ולחוות ולהרגיש ולהשיג ולחיות מעבר לגבול ההוא. אך לא לדעת איך לעבור אותו.
כמו פיה. מלאך. שעפה כשברשותה רק חצי מכל כנף, והיא עפה ככל שביכולתה. עד הגובה ההוא.
אך אין גם שום אפשרות להצביע על הגבול הזה. כי הוא בדיוני. וכמו כל דבר בעולם הזה, הוא גם בלתי מדיד לחלוטין. ולדעת שאני אוצרת בתוכי כל כך הרבה דברים שיכולתי לחוות אם רק הייתי מאפשרת לי. וגם לא לדעת איך.
איך משחררים? איך פותחים את שער הבטון הזה, איך פורצים את גדרות הברזל? איך לא מפחדים?
איך אני יכולה לדעת מה באמת אני רוצה לעשות, עם כל הרעש וההמולה שמסביב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
