הריקנות הזאת שמשתלטת על החיים שלי.. בכל תחום בחיים.
כשאני מנגנת, או אפילו שרה, אני לא מוצאת את הסיפוק בזה, ולא שום תחושת אושר או יעילות.
בלימודים אני מרגישה לבד, וכמובן שנורא משעמם, עם או בלי ריטלין,
וכשאני חוזרת הביתה אני עוד יותר לבד.
אני כבר לא מוצאת את ההנאות הקטנות, שלא נדבר על הגדולות.
ריק.. פשוט ריק. תחושה של חלל ריק אחד גדול.
אלו הם החיים שלי.
וכשאני מוצאת בנאדם שנראה לי מתאים לתפקיד של המושיע, זה שיוציא אותי מחיי השיעמום
אני ישר מדביקה עליו את הציפיות והתפקיד של אותו אחד, וכבר מההתחלה אין לו סיכוי להיות חלק בחיים שלי.
הוא הרי בחיים לא יצליח להעלות על כל הציפיות האלה.. אף אחד לא מושלם.
ובגלל זה הקשרים שלי מתפוצצים כלכך מהר ללא סיבה.
אני מרחיקה את כל מי שאני מרגישה אליו איזשהו רגש שמותיר אותי פגיעה מולו, רק בגלל שאולי הוא ינצל את מעמדי ויפגע בי.
זה הגיע למצב שבו אני לא מסוגלת לחבק מישהו כזה.. לומר לו מילים של רגש.. רק כדי שלא יפגע בי.
מצד שני, אני משתוקקת לקצת רגש, מצידי! לא מהצד השני.. אני משתוקקת להרגיש משהו בלי תנאים, בלי פחד.
לא יודעת אם לקרוא לעצמי נואשת, למרות שהמילה עלתה בי לא פעם,
אני חושבת שאני פשוט נפגעתי כבר יותר מדי, ונותרתי בנאדם בודד שהרגש היחיד שנותר בו הוא געגועים.
זה סתם עצוב..
אני לא יודעת אם ישלי דחף מטורף לבכות או שזה סתם בחילה מהקפה.
בכל מקרה, פוסט כזה עם City&Colour ברקע לא מעודד במיוחד..
ושוב, אני מסיימת פוסט שפספס את מטרתו-להביא אותי לנקודה שבה שפכתי כבר הכל.. ואני אפילו לא קרובה לנקודה הזאת.
אז מתי לדעתכם משהו ישתנה ואני לא ארגיש כלכך בודדה ריקנית מדוכאת ולוזרית?
אולי כשאני אתגבר על הנטישה הקשה שחוויתי לפני 3 שנים מצד הנפש התאומה שלי ועל האונס הדפוק שעברתי מיד אחר כך.
יום טוב :)