| 1/2008
אסתריקה...אייווה!
יש לי תיקייה במחשב תחת השם "המסע לאירופה".
בתיקייה הזאת מצויים השירים המרכזיים שסבבו את החיים שלי בזמן ההוא...שהייתי שם.
כשחזרתי התיקייה הזאת הייתה הדבר היחידי שהקשבתי לו אבל עם הזמן התדירות הצטמצמה עד שהגעתי למצב שאני לא מסוגלת להקשיב לשום שיר שנמצא שם.
קראתי עכשיו בלוג של איזה בחור שנמצא כרגע באירלנד ועובד.
וזה החזיר אותי בטיל אחורה.
בבום מצאתי את עצמי עם פולדר באמצע המיינסטריט,
או באמצע השכונה.
בבום מצאתי את עצמי מנקה את הבית שלו כשברקע הוא משמיע בלי סוף את אייל גולן
(עד עכשיו אני מסרבת לקבל את העובדה שאני אשכרה נהנית מלשמוע אותו),
ואז, אחרי שלוש שעות נקיון ועוד חצי שעה שמתבזבזת על לנסות להסביר לו (שוב) איך להפעיל את המדיח ( בבית שלו!) אנחנו מתיישבים בספה הכתומה (הוא מדיי פעם עובר לכורסה הכחולה כדי להחליף מוסיקה (משמע לשים דיסק אחר של אייל גולן), מדליקים קטנה,
ומתחילים להתקשר ללקוחות עבר ( מזה בדרך כלל היה בא הרבה כסף.)
ואז...עושים דברים אחרים שלהזכר בהם יעשה לי כואב מדיי כרגע.
לאט לאט ובתהתמדה שגוזלת ממני כל כוח נפשי שיש בי אני מצליחה להשתחרר כמעט מהכל.
אבל לא מזה.
לא אהבתי אותו מעולם. הייתי מאד רחוקה מזה.
אבל החום שהוא נתן לי העיף אותי לרקיעי שמיים רחוקים ביותר.
בעיקר כשבחוץ היו פחות מעשר מעלות.
קשה לי בעיקר כי התקופה שבה היינו אחד בתוך השני הייתה ממש קצרה,
וכל התקופה הזאת בנויה בראש שלי מסיטואציות מסויימות,
אבל ככל שעובר הזמן, סיטואציות מתחילות להעלם, הקול שלו מתחיל להתעוות,
והפנים שלו מאבדות צורה ממשית, אז אני יושבת ומנסה ליצור קו רציף מהרגע שהוא לחץ לי את היד בפעם הראשונה והציג את עצמו בטון רך ועד לרגע בו הוא לחץ לי את היד בפעם האחרונה ואיחל לי בהצלחה בטון מנוכר.
ואני לא מצליחה. וזה מטריף אותי.
הכי מצחיק אותי שאם הוא היה עכשיו מגלה שכל הסוכנים יודעים כבר מזמן על הרומן הזה שהיה בינינו הוא היה מרביץ לי. או שהוא היה מתאבד. או שאלי היה הורג אותו.
חח..נזכרתי ביום בTESCO ש..לא משנה. אין לי כוח.
הדרך שבה נפרדנו הייתה כל כך חסרת...חסרת.
היא הייתה לא נכונה, מהתחלה ועד הסוף, בכלל, הקיום שלה היה טעות.
וואו אני משתגעת, החלטתי להקשיב בכל זאת לאייל גולן ואני משתגעת.
יאללה, תעני את עצמך עוד קצת...מפגרת..
אני נזכרת כל הזמן איך היית אוכל לי את הפרצוף ומביא לי מכות קטנות כאלו על הלחיים והאף.
ואיך היית "מעצב לי את הראש" בצורה כזאת שאני אהיה "עוד יותר יפה ממה שאני".
ואיך הייתה בפוזה של ג'נטלמן כל פעם שמזגת לנו יין והיית מכריח אותי לחכות, לסובב את הכוס, להריח אותו ורק אז ללגום. או כשלקחת אותי למסעדה שעיצבת בנאאס והזמנת לנו את הקרם ברולה הזה. וואי זה היה מצחיק. וטעים ביותר.
ואיך היית מתקשר אליי באמצע העבודה ואומר לי "אסתי..." בקול ילדותי ועדין רק כדי לשמוע אותי אומרת את השם שלך בקול ילדותי ועדין, צוחק ואז צורח לי "טוב יאללה אסתי!! דלת הבאה שני אקסטרה לארג'ים!!! תקשרי אליי מהמכירה, תכניסי לי היום כסף ובלילה אני כבר אטפל בהכנסות שלך".
אני זוכרת איך כל פעם כשהייתי יושבת היית מלטף לי את הירך הפנימית וצובט לי את הצדדים של הבטן וכשלא הייתי מגיבה (כי הייתי במחזור ולא היה לי חשק מיני) הייתי מתמרמר ואומר "את לא רצינית את.". זה היה מצחיק לראות אותך ככה. אבל גם מעצבן.
(אובייקט מיני זוכר?).
והכי אני זוכרת את הפעם הראשונה. של כל דבר.
אני אנצל את המקום הזה כדי לפרסם את המכתב פרידה השני שכתבתי לך (שבניגוד לראשון, אותו לא תקרא.) אבל לא היה לי אומץ לתת לך אותו. חוץ מזה יצאת שמוק.
"אני כותבת לך עוד מכתב כי...ככה.
מאד קשה לי לסדר את כל הבלאגן שדואה אצלי בראש בצורה שתהיה מורכבת
ממילים ומשפטים שיבטאו משהו ברצף הגיוני.
אחרי "סוף" שנגרר שבוע, היום אני באמת לוקחת את הדברים שלי, ובחוסר רצון מוחלט חוזרת לארץ.
חלק גדול מהסיבות שבגללן החלטתי לחזור לארץ אתה יודע, וחלק לא כי זה פשוט לא קשור ל"ביזנס". בשום צורה שהיא.
אה, יש מספר דברים שאני אציין עכשיו ואתה תהיה חייב להאמין לי כי אני אשבע באלוהים שהכל יהיה מעכשיו אמת. אז ככה:
כשאמרתי לך שאין לי פאונד עליי לא שיקרתי, למעשה אין לי פאונד עליי מהיום שרביבו ובאומן עזבו, וכבר כמה ימים שאני מושכת כסף מהארץ רק כדי לא לקחת כסף ממך ומאלי.
מעולם לא הגעתי פה למצב שלא סמכתי עליך (עליך ספציפית), מעולם ס'עמק!
מהטבע שלי אני בן אדם שלא קובע קביעות, אף פעם, על כלום, חוץ מעל עצמי ( וכשאני נשמעת כאילו אני קובעת קביעות, אז שיהיה ברור שאני לא.)
ומהטבע שלי, שבוע וחצי ישבתי וניתחתי את כל הסיטואציה שנוצרה פה מכל כיוון אפשרי והמסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שאני מבינה גם אותך וגם את דודו ושות'.
אבל כשאמרתי לך שאני עוזבת, באמת שלא היה לזה ש-ו-ם קשר לדודו.
עזבתי כי שרפתי כמו מפגרת את כל הכסף שלי וידעתי שעד שיגיעו סוכנים חדשים אני אצטרך לצאת סוכנת וידעתי שאין לי מספיק כוח לזה ושרוב הסיכויים שבזמן הזה אני אמשיך לבזבז עוד כסף. ומי כמוך יודע כמה לצאת סוכנת באותו הזמן היה יותר מדיי בשבילי.
והסיבה העיקרית שעזבתי היא שהרצון שלי להשאר כבר מזמן לא היה קשור בכסף.
הוא נבע מתוך נאמנות והנאה בלבד. וידעתי שאסור היה לי להשאר מהסיבות האלו.
כי המטרה הראשונית הייתה כסף.
סיפרתי לך כבר שפעם נשארתי שנה וחצי במקום עבודה שלא באמת הכניס לי כסף
רק מתוך נאמנות והנאה, ובאמת ששום דבר טוב לא יצא מזה, ובאמת שלא התחשק לי שוב לעשות את אותה הטעות.
מה גם שלי אישית ממש לא התחשק לסיים את ה"סצינה" בינינו באנגליה כי היה לי טוב ככה, גם סקס וגם חום מסויים שהייתי צריכה בתקופה הזאת של החיים שלי.
אתה והפארנויות שלך. אידיוט.
ובשלב הזה של המכתב אני אתנתק מהביזנס (בתקווה שלרגע אחד תוכל לעשות את אותו הדבר. אני יודעת שקשה לך אבל בבקשה תנסה. בשבילי.) ואודה לך על הכל.
היה לי ברור מהרגע שלחצת לי את היד ואמרת לי "היי, אני..." שבשלב מסויים משהו יקרה.
איך היה לי ברור? כי אני גאון. סתם.
כי הייתה לי הרגשה. ורצון.
יש בך עדינות ורכות מסויימת שאותי פשוט הפנטו.
ויש בך קסם כזה ש...לא יודעת..פשוט קסם.
ולי יש תסביך אב קבוע שבגללו אני מוצאת את עצמי כל פעם נמשכת ומתערבבת עם זכרים יותר מבוגרים ממני וזכרים שיש להם סמכות כלשהו עליי, ומתוך הפרמטרים האלו נולד מה שהיה ביני לבינך.
ובאמת שהיה לי טוב.
היית יפה לי. מאד.
יש הרבה מאד דברים בנושא הזהשעוברים ועברו לי בראש ושם הם גם נשארו וישארו מהסיבה הפשוטה שלא הרגשתי שיש להם מקום לצאת.
וככה זה יגמר.
מאד קשה לי עם איך שדברים נגמרו, בפן העסקי ובפן האישי.
ואני יודעת שייקח לי הרבה זמן לסגור את הפינה הזאת של ג"א ושלך.
אני שוב אבקש סליחה, ושוב אאחל בהצלחה ושוב אגיד תודה, על הכל.
היה לי העונג לעבוד בשבילכם. והיה לי העונג להכיר אותך.
בהצלחה.
נעמת לי מאד".
"ואני קורא לך"
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
