לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2021

מכתב לאודי+ תרפיה לקשישים


לא יודעת אם לכתוב, חשבתי אולי יטיב עמי לכתוב "דפי בוקר" (דרך האמן) כי כבר כמה ימים הכל רוחש וגועש ומעניין אבל גם מהיר וכאילו אי אפשר לתפוס את זה, וזה עמוס ויש רצון לנקז לאנשהו, וגם לשמור את הפנינים שבין הרפש ושאר הגיגי היום-יום.

נזכרתי איך כשהייתי קטנה אהבתי את הקירות הצרים בשירותים בבית- מכוסים לבנים ורודות שהיו פעם באופנה, מבריקות כאלו, בדיוק מהחומר המתאים כדי להדבק לעור כזה, ובדיוק במרחק המתאים אחד מהשני כדי שאוכל להדחס ביניהם כמו תרנגולת ולדחוף עם שתי ידיי החוצה ולקבל מהם קונטרה ולטפס ככה מעל האסלה ולשחק שאני עפה. זה היה כיף ונזכרתי בזה כשהשתנתי אצל המטפל שלי בקליניקה אחרי התלבטות קלה אם להשתין שם או אצל סבתא, כי שם מוזר ואצל סבתא מסריח. 60 שניות של השתנה הרגישו כמו מסע של שנה. הכל גדוש, הכל מלא משמעות.

חשבתי השבוע על זה שמאז שפגשתי את אלוהים בעצם לא יכולתי לחוש דיכאון יותר, ומצד אחד זה מעצבן כי לפעמים אני כאילו על הסף, אבל משהו בי פשוט יודע שזה לא רלוונטי, או לא יודעת איך לנסח. זה נהיה מעין דיכאון נטול עצב ואז זה מוזר כי זה לא בדיוק דיכאון. בכל מקרה זה עובר מהר בדרך כלל, כשאני שבה (אל אלוהים, אלי).

 

לא הבנתי למה אני מרגישה כל כך מוזר בחדר הטיפולים. זה פשוט מוזר, כל הרעיון של הסטינג הזה, הקירות הלבנים, הקופסא הקטנה. גם הריח מעצבן אבל זה פחות קשור. אני שונאת את הריח שם, הנה אני מתוודה. אולי גם המרחק שאנחנו יושבים, עניין הזווית, אין לי מושג... אבל זה בעיקר המהות, הרעיון עצמו. לבוא ולדבר עם מישהו על החיים שלי. כמה עברה? יותר משנה. זה עדיין מרגיש זר, במיוחד אחרי חודש הפסקה. יש לי כל הזמן מחשבות על להפסיק את הטיפול, ואתמול כשחברה אמרה לי שהיא הפסיקה ללכת לטיפול שלה אז קצת קינאתי, וחשבתי שאולי אני ממשיכה ללכת לטיפול כמו שהמשכתי ללכת למקהלה או להופעות של עדי, מתוך איזה מחויבות שהיא לא תמיד נכונה לי. מתוך הנוקשות הזו, האוטיזם הזה, הגל שעולים עליו והוא וואן-ווי-טיקט. אם עושים אז עושים ואין שאלות. וזה כאילו לא נכון, כי אני שואלת, אבל עדיין כמו מנועה מלעשות מעשה, לא רק בטיפולים. זה קרה לי בהרבה סיטואציות. זה גם מתערבב עם התכונה שלי להתמיד, שבסך הכל היא תכונה טובה כשהמטרה עדיין משרתת אותי ואני מצליחה להמשיך על אף קשיים שעולים... אבל כאן אני באמת לא יודעת. בוודאי שיש לי עוד אישיוז לפתור, והרבה. בוודאי שיש על מה לדבר, אבל לא מספיקים כלום בשעה של שיחה, במיוחד כשיש לי קושי כל כך עצום לדבר, ובמיוחד עם כל איך שהחדר והקונסטלציה והמהות של הקשר המוזר הזה משפיעים ועושים את הכל קשה עוד יותר.

 

יש בי גם קולות שאומרים שאני צריכה להשאר בטיפול נטו כי אני בעצמי מתחילה לטפל, וכל הדברים שאני מרגישה עכשיו הם-

 

א. דברים שמטופלים שלי עלולים להרגיש בעתיד ולכן כדאי שאפגוש. (לא שאני צריכה לחוות על הבשר כל דבר שהמטופל שלי עבר [חס וחלילה, אפילו], אני מתכוונת לפגוש מבחינה רגשית, כלומר שאם זה עולה בי משמע כדאי שאעבד את זה, כי זה לא סתם עלה וכי אני מרחיבה ככה את הנפש שלי, את הלב שלי, את היכולת להבין אחרים ולהבין איך זה להרגיש רגש מסוים).

 

ב. לא זוכרת. אבל היה ב'. פשוט היכל המראות ההזוי הזה של מטופל-מטפל-מטופל-מטפל עם השתקפויות אין סופיות שממש ראוי שיהיה מיכל שיכיל אותן ויעבד אותן. במיוחד כשהמטפל הוא מתמודד בעצמו. במיוחד כשהמטפל בתחילת דרכו ככזה. (ועוד כלמני "במיוחד"ים)

 

אני מרגישה אהבה כלפי המטפל שלי למרות שאני לא מכירה אותו כאדם. אני לא יודעת עליו כלום כמעט. המעט שאני יודעת עליו זה- איזה מטפל הוא [עבורי]. אפילו איזה מטפל הוא עבור אחרים אני לא יכולה לדעת. בעצם זה פלח מאד צר, אבל אני יכולה להרגיש. אני מרגישה את טוב ליבו, אני מרגישה שאכפת לו, אני מרגישה שהוא מחבב אותי על-אמת, אני מרגישה שאם לא היינו מטפל-מטופלת יכולנו להיות אולי אפילו חברים או למצוא תחומי עניין משותפים. לא יודעת. כל העסק הזה מאד מוזר וגם זה כדאי שיעלה על פני השטח. שלא נדבר אפילו על העניין שהוא בערך בגיל של בנזוגי, מה שיוצר מתח. המתח הזה לא מעסיק אותי יותר מדי. הוא העסיק בהתחלה ואז שכח, אבל עדיין זה משהו שראוי לציין. זה פשוט יחסים שהם מוזרים ותמיד היה לי קשה לתפוס את זה, ועדיין, אפילו שגדלתי כבר, ואפילו שהתחלתי לטפל בעצמי. חייבים להודות שזה לא טבעי ולא אורגני. לא ככה יחסים נבנים באופן טבעי. זה הרי לשחק ביחסים. זה כל הקטע בעצם, זה מה שמאפשר את התרפיה. אנחנו משחקים ביחסים באופן אינטואיטיבי ורואים מה עולה מהתת מודע ואז צדים את הבשר הזה ועושים ממנו מטעמים. (לא חייבים לצוד, אפשר גם למצוא אחד שמת מוות טבעי- רעיון, זיכרון, אנערף... אחד שמת אבל מדי פעם עוד מפרפר לו, קופצת לו הרגל או היד ואפשר כבר להעלותו על המוקד).

 

בקיצור, אני בהתלבטויות בלתי פוסקות עם זה, ואני אומרת לעצמי לפעמים- מה אכפת לך, אז תשימי את ה400 שקל המסכנים האלו בחודש, ותמשיכי ללכת. מקסימום זה לא יועיל. להזיק זה לא יכול. תמיד גם הכסף מעורב וזה קצת מעצבן שזה שיקול... אבל אולי זה גם לא מעצבן, כי עצם זה שזה שיקול משאיר תמיד את השאלה ערה ופתוחה- מה קורה במפגשים האלו? מה לעשות, עדיין לא התעשרתי וזה מעסיק.

לפעמים גם מרגישה שהדברים גם ככה קורים, ההבנות גם ככה באות, הגדילה גם ככה מתרחשת, ולפעמים למשל בטקסט כזה שאני כותבת אני מרגישה הרבה יותר תנועה או משמעות מאשר בחדר הטיפולים, וגם זה מעלה שאלה לגבי ההמשך.

 

משגע אותי שהחרדה החברתית ממשיכה לפעם בי, וכמו שהיא נראית בחדר הטיפולים היא בעצם נראית בכל מקום- עם זרים, עם חברים של שנים, ואפילו עם הוריי. הייתי חושבת לעצמי שעם אנשים קרובים זה יהיה קל יותר, ובאמת זה קל יותר, אבל במידה מאד מסוימת. עם בנזוגי אני מרגישה הכי פחות חרדה בתחום הזה, אבל גם מולו זה עולה בימים קשים מאד. זה לא תמיד ככה, אבל זה משגע אותי שתמיד יש כמו חזרה אחורה, ויכול להיות לי מפגש אחד מצוין עם חבר או חברה, אבל המפגש אחריו יהיה גרוע ואהיה פשוט חרדה ומוזרה ולא אצליח לדבר ולהגיד מה שבפנים ולהביט על הבנאדם בלי להרגיש כאילו החלל מלא באיזה דבש שקוף, וזה חצי דיסוציאטיבי או לא יודעת מה. זו תחושה פשוט נוראית והלוואי שהיא תעלם כבר מהחיים שלי ואוכל פשוט לנשום, לדבר ולהיות.

 

אני חושבת לעצמי שזה קשור גם לבושה, ואני לא בטוחה מה חרדה ומה בושה, ואני גם לא בטוחה מה זה בכלל בושה. הייתי ילדה מאד ביישנית ומה שאני מרגישה בחדר הטיפולים מזכיר בתחושה את מה שהרגשתי בתור ילדה- את הבושה לדבר עם בנאדם שאני לא מכירה, את הבושה באופן כללי להחשף, להשמיע קול... עכשיו, בושה היא עם קונוטציה שלילית, יעני משהו שאתה לא גאה בעצמך לגביו, אז אתה מתבייש בו. אז אולי אני לא מתכוונת לבושה אלא למבוכה. כן. זה יותר טוב. אבל מה זה מבוכה? ולמה שארגיש מבוכה מול ההורים שלי, שגידלו אותי ואנחנו כמעט כמו אותו בנאדם מהבחינה הזו. הם תמיד היו חלק מהנוף. זה לא אמור להתחיל להרגיש בסדר מתישהו? טבעי? אין לי מילים לתאר כמה זה מתסכל.

 

אה. רציתי לכתוב גם על מה שאני עוברת כעת, שעל פניו נראה כרגרסיה אבל בעצם הוא כמו מחלת חום של תינוקות. אנתרופוסופים אומרים שכשלתינוק יש מחלת חום מתרחשת שם קפיצת גדילה תודעתית כלשהי, התפתחות. בעצם כשזה קורה אז התינוק לא מרגיש טוב, פחות מתפקד וכל זה, אבל כשהמחלה עוברת פתאום רואים שהוא גדל, שמשהו בו חדש. ככה אני מרגישה כעת. מבחוץ אני נהיית מפגרת אבל מבפנים פיניקס. הכל במהירות שיא, המון צף ובעוצמה. היכולת "לתפקד" יורדת אבל הרוח נהיית עצומה עצומה. אני כותבת לתפקד במרכאות כי אני כבר לא בטוחה מה זה החרא הזה בכלל, מה זה אומר, מי המציא את זה. כשאני כותבת מתפקד אני מתכוונת- מה שהחברה קוראת לתפקוד. למה נגיד לשבת בבית שבוע ולבהות בתקרה ולאכול את הטריפ של החיים זה לא תפקוד? האמת שזה ממש תפקודי. אני לא מכירה הרבה אנשים שהשכל שלהם מרחיק לכת עד כדי כך. משהו ממש מתרחש שם. ללא ספק מתרחש. פאסיבי זה לא. זה אקטיבי עד מאד. זה תיפקודי. יש לזה תפקיד. זה משנה לי את הפאקינג מח, דברים שהמדע בטח אפילו לא הצליח עוד לשים עליהם את האצבע הביונית שלו, הרובוטית שלו. לא עשו אותי באצבע ובטח לא כזו. שלא ימכרו לי את הסיפור הזה הלא-תיפקודי. אני לא רוצה לקנות אותו. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. אז למה עדיין קונה? רוצה להצליח לקחת חלק. מצליחה לרב. מעייף מאד.

 

הביקור באמריקה מהבחינה הזו זיין אותי בתחת באופן רציני. סופר השתדלתי וזה לקח ממני ים אנרגיה וזו אחת הסיבות שהתרסקתי בשובינו. היכולת לקחת חלק היא חשובה. ההחלטה להיות מי שאתה יכולה להיות קשה מאד. רב האנשים לא שוקלים את זה אפילו, בעיני. אחד הדברים שיפים באוטיסטים "נמוכים" יותר זה שכאילו לא נותרת להם ברירה אלא להיות הם. זה בטח יכול לגרום להם לסבל רב, אבל עדיין אני מוצאת בזה יופי מסוים. אני חושבת שאם החברה הייתה סבלנית יותר למגוון אנושי זה היה גורם פחות סבל לכולם. לא רק לאוטיסטים. אולי אנשים היו נזכרים מי הם. אולי לא היה כל כך הרבה דיכאון בעולם. אולי הורים לא היו גוערים בילדיהם כל כך הרבה ומשימת החינוך לא הייתה כה מורכבת. לא היה מפעל לייצור בני אנוש "מתפקדים" (אלוהים איזו מילה מעוררת בחילה). אולי הדגש היה על אמפטיה, על להעריך את העצים, הציפורים והשמיים. לא יודע. לא יודע, באמת.

 

עוד מחשבות של הימים האחרונים-

 

*לאחרונה עם הקריסה נהייתי ממש דוגרי. פחות מנסה למסך ולהתאים. זה נעים אבל העולם יצטרך להתרגל. עוד שכבה יורדת. גם אני אצטרך לקחת בחשבון את המחירים.

 

*הלכתי לדואר לשלוח נוצה וזה היה לי משמח ומעניין מאד. נזכרתי איך אני אוהבת לראות נוצות עפות ברוח ופתאום חשבתי כמה זה לא רגיל לקחת נוצה ככה, באופן כה יזום, ולהכניס למעטפה ולשלוח לכתובת מדויקת.

 

דבר אחרון שרציתי לכתוב עליו, בנושא אחר-

 

חברה מהלימודים הולכת להתחיל סטאז' בטיפול רגשי בעזרת בע"ח לקשישים עם דמנציה. זה כל כך מרתק בעיני. עבודה עם האוכלוסיה הזו בפרט, ועם אנשים שקרובים למוות באופן כללי, משכה אותי במשך שנים רבות, עוד מהתואר הראשון כשכתבתי סמינריון שטיפה נוגע בנושא. החברה העלתה שאלה בפני הכיתה שמצאתי כמעניינת מאד ואני רוצה לכתוב כמה מילים בנושא. השאלה שלה הייתה- איך בעצם עושים טיפול, שאתה יודע מראש שלא תראה הטבה במצב המטופל? שאתה יודע שהוא רק הולך להתדרדר, מטבע הדברים, בלי קשר לטיפול שלך אפילו. פשוט כי ככה זה.

 

התשובה שלי היא כזו-

 

טיפול בקשישים, בפרט דמנטיים, הוא טיפול מיוחד מאד. הוא טיפול שאת תוצאותיו לא רואים במישור הארצי אלא ברוחני, והמטפל של אוכלוסיה כזו חייב להיות בעל ראייה רוחית מפותחת. גם אם המטופל יראה כמתדרדר במישור הארצי, ואפילו ימות חודשיים אחרי תחילת הטיפול, זה לא אומר לנו דבר על טיב הטיפול ומה הטיפול הניע בתוכו. אם נתבונן לעומק יכול להיות שנגלה שהטיפול דווקא עזר לו לשחרר את גופו, לפתור ברמה הרוחנית איזה קונפליקט שעוד השאיר אותו כאן, במצב ביניים, כשהוא תלוי באחרים ובעצם די סובל. לפני כשנה דיברתי עם החברה הזו, ולא זוכרת איך הגענו לשיחה הזו, ואמרתי לה שיש אנשים שבעיני יש להם תפקיד מאד מיוחד על האדמה הזו- ללוות את המתים (בדיוק כמו שלגננות למשל, יש תפקיד לקבל את פני הנשמות החדשות כאן). זה תפקיד קצת הזוי כי לפעמים הם נראים קצת כמו "מלאכי המוות" מבחוץ. איכשהו אנשים פוגשים אותם ומתים, יוצא להם להיות הרבה בסיטואציות שקשורות למוות ואובדן, והם עלולים להרגיש מוזר, או אפילו אשמה, אבל ההפך הוא הנכון. הם אנשים עם יכולת מיוחדת במינה שממש אין לכל אחד, ללוות נשמות לעולם הבא. זה תפקיד מפואר מבחינה רוחנית. האנשים האלו יכולים אולי להראות קצת מוזרים על האדמה הזו בלי קשר, בגלל שהאנטנות שלהם מסתובבות פה ושם, בעולמות מקבילים. עוד אז, המלצתי לחברה ההיא לקרוא את אליזבת קובלר רוס, וממש כמה חודשים אחרי היא נאלצה להתמודד עם מות אמה, ועוד מוות של קרוב משפחה.

 

השנה הזו הייתה מלאה אבל בשבילה, ומפגשים קרובים עם המוות. במקרה הייתה לנו השיחה הזו קודם? לא נראה לי. במקרה התגלגלה לעבוד עם הקשישים? גם לא נראה לי. אני עדיין חושבת שהיא חייבת לקרוא את הספר של קובלר רוס. דרך אגב, כתבתי קודם על מצבי הנוכחי, של איבוד יכולות "תיפקוד" במבט חיצוני אבל התפתחות במישור הפנימי ("נהיית מפגרת אבל בפנים פיניקס"), וזה בעצם מאד דומה למצב של הזקנים הללו. עוד דבר- הקלה יומיומית על מצבם הרגשי, לתת להם תחושת בטחון וקוהרנטיות "רק להיום" כמו שאומרים, זה דבר חשוב בפני עצמו, וגם לו יש ערך לטווח הארוך (עד כמה שזה יכול להיות ארוך... אולי חודש, אולי שנה, עד שימותו). סבתא שלי הדמנטית, הפלא ופלא, איכשהו זוכרת שאני מבקרת אותה יותר מכל שאר הנכדים. יש משמעות רבה מאד דווקא איתם לסטינג הטיפולי ולקביעות. בסוף זה נצרב. דבר נוסף- מצאתי שיטות לעזור לסבתא שלי לצמצם את הקטיעות האלו המחשבה, ובמקום להיות במצב שהיא בדרך כלל נמצאת [כל שלוש שניות לשאול את אותה שאלה שוב], להצליח לנהל שיחה של 40 דקות ברצף בנושא מסוים! זה מטורף!!! וזה נותן תחושה מדהימה לזקן, שאמנם לא זוכר אולי איפה השיחה התחילה [תעשו לי טובה, כל סטלן תל אביבי ממוצע לא זוכר דבר כזה], אבל מקבל חוויה של אנושיות, של רלוונטיות, של נוכחות, של קשר, שהוא חשוב, שהוא חלק ממשהו, הוא מקבל קונטרה לקיום שלו, יש לו את הפינג פונג הזה של שיחה, של פידבק מהעולם לגבי קיומו, דבריו ומעשיו. זה חשוב חשוב חשוב, זה נותן חיים, זה נותן נחת, וזה מאפשר למות בשקט.

נכתב על ידי 36605 , 22/10/2021 15:30  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החלום האמריקאי


אתמול שאלתי את אהובי בחלום מה יקרה אם אקח כדורים פסיכיאטריים. בליבי חשבתי- "זה יעזור לי להיות בשקט פנימי, כמוך?"

הוא ענה שזה ישנה לגמרי את היומיום. חשבתי שמתכוון שזה יעזור לי, אבל אז היה טוויסט בדבריו. הוא אמר שעל כל אישה שלא אוהבת את עצמה יש גבר שאוהב כפול, ונשק לי על הלב. זה בלבל אותי, כי חשבתי לעצמי בחלום שאולי חלק ממה שהוא אוהב בי זה את דמותי השברירית, שלא מעריכה את עצמה, שנשענת עליו. בחלום השתמע מהדברים שיתכן ויפסיק לאהוב אותי אם אוהב את עצמי. כאילו שאם אמלא את החור הזה לבד אף אחד אחר לא ימלא אותו יותר. זו מחשבה מעניינת מאד. יכול להיות שאני מפחדת לאהוב את עצמי כי חושבת שזה יגרום לי לאבד אהבה של אחרים? זה נשמע לי מופרך פתאום, כי הפחד שלי בעירות הוא שלא יאהב אותי כי לא אוהבת את עצמי, בדיוק הפוך מבחלום, שמה אוהב אותי דווקא בגלל זה. בחלום הוא גם אמר שיחסי המנהיגות בינינו ישתנו, ושאני אתחיל להוביל יותר בתחומים מסוימים. אם נסכם העלה שתי נקודות (שהן אחת)- אהבה ובטחון עצמי.

אולי, המסר המרפא של חלום זה, אם כך, הוא שאני ניתנת וראויה לאהבה בכל שלב במסע האהבה העצמית שלי? שזה לא שאוהבים אותי או לא אוהבים אותי בזכות/בגלל השנאה. אני רוצה גם להאמין שמי שאוהב אותי רוצה בטובתי ושמח בגדילתי, ויש לו סבלנות לתהליכים שלי, והוא לא שופט אותי ולא משווה בין החולשות שלי לשלו, כמו שאני שוב ושוב חוטאת לעשות.

 

לא כל האנשים, כנראה, חיים עם כאלו רגשי נחיתות, ומסתכלים כל הזמן על כולם מלמטה. בעצם זה לא על כולם. זו בדיוק הבעיה, הנדנד הבלתי פוסק הזה למעלה ומטה, מי טוב ממני ומי פחות ובמה. מי משוגע יותר ופחות. למשל בלימודים זה מעסיק אותי המון, כשאני רואה אנשים דפוקים על כל הראש בדרכם להיות מטפלים, ואז אני אומרת לעצמי- אוקיי, הם בעינייך דפוקים על כל הראש, אבל גם לך לא חסר חמודה, ואת כנראה היחידה בכיתה הזו שאשכרה מתפרנסת מקצבת נכות ונושאת שלל "תעודות" בנושא. אבל עכשיו אני גם עונה לעצמי שבעצם מה זה בכלל אומר, והרי הרבה פעמים מי שנחשב משוגע הוא הבסדר, אבל סטיתי מהנושא.

 

הנושא היה שאני לא מבינה איך אנשים שיש להם אישיוז כל כך עמוקים ולא פתורים, הולכים לטפל באחרים. אני יודעת שגם לי יש את האישיוז שלי, ואז אני חושבת לעצמי- האם זה בכלל רלוונטי למטפל? כלומר, לא יודעת. מטפל יכול להיות עם פתולוגיות קשות או אינטיליגנציה רגשית לקויה עד מאד, ועדיין להיות מטפל טוב? למשל אחת המרצות שלנו, שכולם מסכימים פה אחד שזה ברמה של מחלה אצלה. זה פתולוגיה של ממש והיא קשה, והאישה הזו היא דוקטור בקרוב ומטפלת בעלת שם בתחומה. זה אפילו לא נשאר ביני לבין עצמי, עם החסרון הזה שלי להשוות בין כולם, אלא זה משהו שכולם רואים ומאשרים ומסכימים עליו. בקיצור, לא יודעת. בינתיים ה"פתולוגיות" שלי בעיקר עוזרות לי, ואני רואה שכל הסטודנטים בכיתה מעידים על עצמם כמדוכאים, מנותקים, נבהלים מטקסט באורך יותר מ-5 שורות, לא זוכרים דברים, מתבלבלים נורא... ואני מצליחה להיות על זה, כי האוסידי שלי חוגג והכל מתועד, וכי אני חננה אוטיסטית שלא מסוגלת לשבור את החוקים, ואם באתי ללמוד אז באתי ללמוד, ואם נתנו משימה אז אני עושה את המשימה ברצינות יתר, ואני חושבת באמת וכותבת באמת מעומק ליבי כי לא באתי לשחק פה.

 

כי אמנם שיחקתי כל החיים שלי ומיסכתי ותמיד חשבתי שאני גרועה במשחק אבל מסתבר שביחסים בין אישיים הייתי מצוינת בזה, אבל פתאום במוסדות זה נהיה קל להבין איך להתנהל. לא יודעת איך להסביר. משהו השתנה פה. כאילו מאז שאובחנתי כאוטיסטית משהו בי נשם כל כך עמוק לרווחה, ויכל להתפנות מהמיסוך התמידי, ואז בעבר האחר גם נוצר איזון חדש. אני ממש מתקשה להסביר את מה שמובן לי כרגע כחוויה. אנסה עוד קצת- בכל שנותיי בבית הספר הייתי תלמידה גרועה והיה לי ממש קשה. זה היה כי הייתי עסוקה במיסוך ועבדתי כל כך קשה לשחק את המשחק האנושי. קשה יותר מהרבה אנשים, בתור מישהי עם קשיים לא מאובחנים ולא מטופלים, בסביבה "נורמלית" [דפוקה בראש], עם ציפיות מאד ספציפיות. עד היום אני נשברת לגמרי כשאני שומעת צחוק, ובטוחה שצוחקים עלי, וזה לא בגלל בעיות חוסר בטחון עצמי, זה כי באמת לא הבנתי. לא הבנתי. לא הבנתי. ולפעמים זה הצחיק אנשים ולפעמים גם היום זה עדיין מצחיק, כשאני אומרת [או כותבת] משהו ברצינות גמורה ומשום מה אנשים תופסים את דבריי כמשעשעים. בקיצור, איפה הייתי?

 

אז ברגע שלא הייתי צריכה להחזיק את כל הדבר הזה, את כל המשחק הזה... ברגע שהבנתי איפה הקושי שלי ויכולתי לתמוך את עצמי, ולחמול על עצמי, אז יכולתי גם להיות רגועה יותר בנוגע לכל המסביב. יכולתי להיות באמת אני. יכולתי להתחיל להתעניין בעולם כי לא הייתי בהשרדות יותר. עד גיל 20 ומשהו העולם לא עניין אותי כמעט. כמה עצוב. בעצם זה לא לגמרי נכון. כשהייתי קטנה מאד התעניינתי באופן בו קרני השמש נשברות על פרוות ידיי ויוצרות קשתות הומאופטיות. באופן בו זרם המים במקלחת סירק אותה פסים פסים כמו בשדות אורז רחוקים. באופן בו העלים משייטים על שלולית המים כאילו היו להקת תנינים. באופן בו טלפתיות קורות, ואיך מרגיש גור חתולים חסר אונים כשפוגעים בו? כנראה את זה המבוגרים אוהבים. כנראה זה כרטיס הכניסה לעולמם, כדי לזכות באהבתם. ומה עוד? בגיל ההתבגרות לפתוח רגליים כדי לעשות וידוא הריגה. כדי לדעת שהרגתי את עצמי לחלוטין והשארתי רק אתכם. זה הייתם אתם? באמת אתם? אולי דמיינתי? אולי הרגתי את עצמי בגללי בלבד? בשבילי בלבד? לא הבנתי, כנראה ששוב לא הבנתי...

 

אבל אחרי גיל 20 כשקרסו כל החומות משהו חדש קרה. חזרתי להתעניין בעולם. בכל העולם. לא היה משהו שלא עניין אותי. עכשיו, עשור אחרי, אני מוכנה להודות שעם כמה שאני מנסה, זה לא כל כך מעניין אותי ללמוד על השקעות כספיות. הנושא הזה משמים ומדכא. אני שמחה שגם פה התאזנתי קצת, אבל חייבת להודות שהיה מרענן להתעניין שוב בעולם. זה היה יותר ממרענן בעצם, זה היה לחזור לחיות. ולא יודעת. הרבה פחות הייתי צריכה להעמיד פנים. בעצם גם אם רציתי לא כל כך יכולתי. נולדתי מחדש והייתי תינוק, אבל עם כל זה שהייתי תינוק הייתי גם תינוק מנוסה. תינוק שזוכר את חייו הקודמים ויודע. יודע שאנשים נוהגים להחזיר חיוך, אבל בניגוד לחייו הקודמים, עכשיו מסוגל לעשות זאת, כי העול על כתפיו התמוסס. כי הוא לא חייב יותר. כי הוא לא יכול יותר. כי חלאס. כי זה לא משנה בכלל אם יאהבו או לא יאהבו. התינוק הזה חייב ללמוד ללכת, ללכת בדרכו. ללכת בדרכו התינוקית, המסורבלת לעיתים, הפינגווינית, המתנודדת בבוסריות מתוקה ורכה, לבנה. ארנבת מרוטת פרווה שעברה דבר מה.

 

בחלום, אהובי גם אמר שאהבה זה עשייה בשבילו. בעיני עשייה זה החלק החשוב באהבה, אבל כשהתעוררתי ביקשתי גם לשמוע את זה לפעמים במילים. הוא התנצל ואמר שלפעמים נהיה שקט, ושבוודאי שהוא אוהב אותי. התגובה הזו עשתה לי נחת של ממש על הלב. לא דמיינתי אחת כזו. בעצם חלק מהכיף בלהיות תינוק זה שאתה לא מדמיין תגובות. הכל חדש והכל נרשם ונכנס לרשימת "התגובות האופציונליות" [לצד רשימות רבות נוספות, בתוך מאגר לא אוטומטי שנבחר מתוכו בכל פעם מחדש בקפידה, לפעמים באיזה טוטו-לוטו דאדאיסטי [לרב בדיבור אין ברירה] אבל בכתיבה אפשר לשקוד, להתמהמה, להתחבר אל המקור. יש משהו אוטומטי באלוהות, אפשר לומר. שמה זה הולך חלק].

 

מה עוד? חזרתי מאמריקה. היה כיף ומעייף. ראיתי בפעם הראשונה בחיי את הסתיו והלוואין. שניהם כתומים. העברנו נסיעות של שמונה שעות עם שתי עצירות לפיפי, ראינו הרבה רקונים מתים בצידי הדרך. גם בואש וסנאים ומוס אחד שכנראה ניצוד. עשינו חבר קרדינל בסנטרל פארק. מסתבר שגם יש שם זרזירים. הם מדברים דומה למיינות ונראים יפה. מצאתי נוצה אחת ראויה של עורבני כחול [הנוצה שהכי רציתי למצוא], והילדים עזרו לי ומצאו גם נוצות רבות של נקר-אדום-בטן שעדיין לא היו לי באוסף [היו לי רק נקר-סורי ונקר-ירוק]. קניתי שק שינה חדש וכובע אדום של ציירת מצרפת, ראיתי אינספור פטריות אבל לא אכלנו אותן. אכלתי לובסטר שלם לשם החוויה ולא אחזור על זה שנית [עשיתי הרבה הו-אופונופונו בדרך, וכל הלילה התפללתי שלא להקיא]. נשארנו שני לילות ביער שטוף כוכבים באוהל ולא נרדמנו מרב קור [זכרתי לאסוף עצים יבשים בבוקר לפני הגשם, אבל לא זכרתי שזה לא כיף להדליק מדורה תחתיו]. אכלנו קורנפלקס עם מזלג. צחצחנו שיניים עם סבון. קיבלתי צמיד יפייפה בירושה מהדודה בת ה-92 של אהובי, בצירוף מכתב מרגש. אכלתי יותר גבינה מבכל החיים. עברנו אימון ונירמול של לשתוק יחד [זה אימון חיוני, עכשיו כשממצ'וק עובד מהבית]. חוויתי ג'ט לג לראשונה בחיי, וכעת חווה אותו שוב לכיוון ההפוך. (אני שמה לב שהשורש א.כ.ל חוזר כאן יותר מדי).

החזרה לארץ הייתה אינטנסיבית, שלא כהרגלי- לקחת חופשה ולהתבצר קצת במחילה שלי בשובי ממסע מסעיר. חשבתי לעצמי שעם היכולות החברתיות החדשות שלי זה אולי יוכל לעבוד, אבל החרדה כבר נתנה את אותותיה. אני מתרגשת מתחילת הסטאז' בגהה וגיליתי שהתגעגעתי לעבוד עם ילדים, אבל מה שלא התגעגעתי אליו זה לו"ז עמוס מאד. יום שלישי יהיה היום הקדוש. בשלישי הקרוב קבעתי לי עיסוי, אבל חוץ מזה לא אקבע כלום. יום שלישי יהיה יום המנוחה והפינוקים העצמיים.

 

היו לי מחשבות רבות על ציור בימים האחרונים, ומדוע בכל גן ילדים או פינת המתנה בבנק/במרפאת השיניים יש פינת ציור, וכל ילד ממוצע יושב לצייר פה ושם, לעומת כל כך מעט מבוגרים שממשיכים לצייר בבגרותם? בעצם שאלתי את עצמי מה הופך את הציור לילדי, למשחקי, והתשובה לשאלה הזו היא שורש המחסום שיש לי כרגע לשבת וליצור. בינתיים הוצאתי כסף על ציוד אבל קשה לי לגשת. עשיתי תרגיל שבירת קרח שעבר יחסית בשלום. ציירתי ילדה וגשם של דגים מהשמיים. יש לי הרבה השראה אבל אני כמו מרבה הרגליים ששאלו אותו איך הוא יודע מתי להזיז כל רגל ומאז לא הצליח ללכת. אולי הילדים יזכירו לי, כמו בשירו היפה של ביאליק.

 

"אֶל צִפֳּרֵי הַשָּׂדֶה אֵצֵא, הַמְצַפְצְפוֹת לִפְנוֹת בֹּקֶר,

אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה-לִּי אֶל-הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָּׁעַר,

אָבֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאְלַף שִׂיחָם וְלַהֲגָם –

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי."

 

 

 

(נ.ב- יש לציין שרב בתי הספר מחורבנים ומדכאי חיים וסקרנות, גם בלי קשר לאוטיזם לא מאובחן.)

 

נכתב על ידי 36605 , 14/10/2021 14:38  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  36605




80,400

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)