בימים האחרונים אמרתי לעצמי שלא אכפת לי וזין על האנ.איי ועל ספירת הימים המעצבנת הזאת. הרגשתי שזה קיצוני לי מדי וש"מה אכפת לי לעשות שכטה פעם ב כשאני עם חברים..." הרגשתי שאני כן מסוגלת שזה ישאר רק בגדר פעם ב... שזה יהיה רק כשחבר מעביר לי ג'וינט ואני לא אקנה הביתה וכאלו...

מצד שני, בימים הקשים של החודש הזה פאקינג עשיתי סיבובים מסביב לבית של איזה מישהו וניסיתי לחשב מאיפה זה יהיה סבבה לפרוץ ובאיזה שעה הם לא יהיו בבית כדי לגנוב לו קצת. ולגמרי פינטזתי על לדפוק ראש לבד בחדר ופשוט לכבות את עצמי. לא להרגיש. [בימים אלו ראש אחד יספיק כי כבר ירדה הסיבולת, אבל אני נזכרת בתקופה האחרונה של השימוש האינטנסיבי, ממש לפני שהחלטתי בפעם האלף שאני רוצה להגמל, ודפקתי אותם בשרשרת בלי פאקינג לנשום בין לבין.. "פעם אחת יותר מדי ואלף לא מספיק"] כדור שלג ענק...

זאת ה-מחלה. ה"לא להרגיש" הזה... לא יודעת, מצד שני אני כל כך רגישה שאני ממש יכולה להבין את עצמי על זה שאני מבקשת לפעמים מנוחה מכל זה, מבקשת עצירה [שהשימוש מספק לי (אבל מה עוד יכול לספק לי את העצירה הזו? חייב להיות עוד משהו, שהוא פנימי ולא חיצוני לי)].

יש בי משהו ששמח על הגמילה הזו בקטע מזוכיסטי קצת, בקטע של להציק לעצמי, כלומר יש לי מן סטייה כזו להלחם עם עצמי בנוגע לתשוקות שלי. לעמוד מולן. להיות בשליטה [כמו בהפרעות אכילה... רק שלצערי מאז שהסתכלתי בעיניים לתשוקה אחת אז השניה תקפה אותי מאחורה, ועכשיו אני בלופ דפוק של אכילה רגשית והבטן כבר מתפוצצת לי והשמנתי ואני ממש נגעלת מעצמי על זה...בכל מקרה איפה הייתי?] אז כן, יש בזה משהו מגניב, לרצות משהו ממש ממש ולהגיד לעצמי לא. אני מרגישה לפעמים כמו ילד שבוכה לאמא שלו בסופר שתקנה לו ממתק והיא לא מסכימה. ותכלס ממתקים זה לא בריא. אבל תכלס זה גם ממש מבאס לגדול בלי ממתקים. חן אומר שהמצב הרצוי הוא לעמוד מול התשוקות בשלווה. אם זה קורה אבל לא בשלווה אז יש עוד על מה לעבוד. עדיין אין שם חופש.

לא יודעת למה ביקשתי חונכת היום. כבר ממש הגעתי להשלמה עם עצמי שאני מפסיקה לספור את הימים ושזה לא בשבילי והכל. שזה רק מתסבך אותי ומוסיף לי לחצים לחיים. לא יודעת. אולי זה נכון.. אבל הייתי שם באנ.איי וכנראה זה איזה כוח עליון שפועל דרכי וגורם לי להרגיש שאני רוצה להיות חלק מזה... כלומר לא יודעת אם רוצה, הלוואי ובכלל לא הייתי צריכה להגיע למצב שאני מסתובבת בחדרים האלו, אבל הגעתי...

לא בא לי ללכת לאנ.איי לנצח. לא בא לי להשלים עם העובדה שאני מכורה, בגלל שאני כל כך אוהבת להשתמש. את האתנחתא הזו מהמציאות. את האפשרות לכבות את המח או להדליק את המח בהתאם למצב הרוח. אוף. אני שונאת את זה כל כך. הפגישה היום הייתה כל כך מחזקת ועכשיו כשאני יושבת וכותבת כאן אז כל מה שבא לי זה רק להשתמש.

אני הולכת לעשן. אני הולכת לעשן. מה אני אגיד לחונכת? "שמעי, התחרטתי.. " ואז עוד אני אחזור על ארבע.

אגב, הלכתי קודם למטבח כדי לחפש משהו מתוק, ומצאתי קופסא של עוגיות והיה כתוב עליה "עדיף להשתמש לפני" [זה היה בקטע של תאריך אבל איכשהו תמיד התאריך לא מופיע ליד המילים האלו, וזה פתאום קיבל קונטקסט חדש והתעצבנתי וזרקתי אותה חזרה לארון. נו טוב, לפחות הפעם ניצלתי מעוד בליסה מיותרת]...

God damn cookies!!!

ויש לי מחזיק מפתחות חדש, שזה כזה כמו להחליף חגורה בקראטה

ושיר לא קשור שעוזר לי לשמור על רוח מרוממת

מנגו ג'רי כל כך מכוער וסקסי