נראה שישראבלוג חזר לחיים. כל כך הרבה פעמים כבר ראה את האור שבסוף המסדרון הארוך שבין העולמות וחזר, בתקווה עם תובנות. חודש פברואר האחרון הוא החודש היחידי בשנים האחרונות בו לא עדכנתי את הבלוג שלי, כי ישרא לא עבד. קרו בו טלטלות שבשיאן הרגישו כמו טריפ אחד גדול.

הגיע הרגע המיוחל בו המציאות לא מאפשרת לנו יותר למשוך באף כלום ואף אחד. חוזה השכירות התקרב לקיצו והגיע זמננו להגיע להחלטות אם ממשיכים ביחד או בנפרד. נכנסנו לסשן של שיחות אינסופיות שנמשך כמה ימים רצופים. כבר הכנתי את עצמי נפשית שזה הסוף. למעשה את המוות והפרידה כבר עברתי בתוכי אינספור פעמים בחודשים האחרונים, ואל הרגע הזה כבר הגעתי אחרת. הרבה יותר נוכחת, מיוצבת, מבינה מה רוצה ומה לא, וגם מבינה שלא אמות אם זה יגמר. אהיה בסדר ותשאר לי תקווה רבה למצוא לי אהבה מדויקת יותר.

חברים תמכו בי, כל אחד בדרכו המופלאה, והרגשתי שחכמתם מלווה אותי בתוך הסשן הכואב הזה, ולוקחת חלק פעיל בשינוי המציאות שלי (ושלו) לטובה. מזמן לא הרגשתי בהירה כל כך. מצב הקיצון הוציא ממני חדות של חרב דקה. כן הזלתי דמעות אבל לא נכנסתי לדרמות או הסטריות. יכולתי לשאת את השיחה הזו ולהחזיק אותה ואותי ואת רצוני וכמיהותיי, לעמוד מאחוריהן, לתת לעצמי גב שלם ומלא, וגם להאיר לאהובי שחושב שהוא יודע הכל על עצמו וכולם, שאולי בעצם יש לו עוד מה לגלות. זה מצחיק שאחרי חודשיים יחד הוא הרגיש שהוא כבר מכיר אותי מא' עד ת', ואני מרגישה שעדיין ההכרות שלנו על קצה המזלג, ולא רק שלנו, אפילו עם ההורים שלי אני מרגישה שיש עוד מה, והרבה... כנראה שהסטנדרטים שלנו להעמקה בקשר הם אחרים, ובכל זאת. אני לא אומרת את זה כגנאי וזה גם לא גורם לי לרצות ללכת ממנו. אני מבינה שהוא מראה שלי בהרבה רמות, אני מבינה שאנחנו שונים מאד בדברים מסוימים וגם דומים מאד באחרים, ויש לנו כאן עניין להבין על עצמנו, ומתוכו על האם יכולים להמשיך יחד.

העניין העיקרי יושב על זה שאני מקננת והוא עוף נודד. מעניין שפעם כשעשיתי לעצמי פתיחת טארוט במגדיר הציפורים וביקשתי שיספר לי משהו על ביתי החדש, פתחתי על "בז נודד". לא הבנתי והתמלאתי תחושה אוקסימורונית- אני שואלת על בית והוא עונה לי נדודים, והנה אני, בביתי, עם הנווד שלי (שלי?) שכבד עליו ברמה הכי עמוקה עצם זה שיש לנו מקרר ומיטה משלנו. בעיני זו הברכה והקללה שלו, הכח שלו והחולשה שלו, הדבר שהוא הכי טוב בו וגם זה שהוא הכי מפחד ממנו. קשה לו להשאר. להתמסר. להעמיק. להשריש. להצהיר. לבחור. לקחת אחריות מלאה. מצד שני הוא חופשי מהכל, הוא לא נצמד ולא נקשר וטוב לו בכל מקום ומצב- עם אוכל, בלי אוכל, עם רהיטים, בלי רהיטים, עם מים חמים, בלי מים חמים. זו ממש דרך חיים אצלו ברמה עמוקה ואני יכולה למצוא איפה אני מעריכה ולומדת מזה ואיפה אני גם מרגישה את הצרימות ואת החולשות ואת ההתמכרות והפחד שמושכים לשם. הפחד מבחירה, מהמוות שבבחירה, שבמהותה הורגת את כל שאר האופציות, ופותחת עולם שלם אחד שיש בו הכל (בעיני). כמו בשיר של קורין אלאל "בוא אלי, ואולי תהיה משוחרר על תנאי". ובעצם אני מאמינה שאין ממש דרך אחרת להיות משוחרר.

אם נדבר על זה בהקשר של זוגיות, אז שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני אומרת שכל מי שהוא פולי הוא לא באמת חופשי, או כל מי שלא בוחר מקצוע או מגשים את עצמו באיזשהי צורה ספציפית על האדמה הוא אינו חופשי. צריך לבדוק כל מקרה לגופו, לפי מניעיו. בכל אופן כאן הריקוד שלנו הוא ריקוד של- אני משחררת, והוא לומד to own. להיות בעלים של משהו. להיות לי לבעל. זה לא שחור לבן. זה איזונים דקים של היכן אתה מעז וממה אתה בורח, ואני חושבת שמה שגרם לו לרצות להשאר איתי זה שכשהבאתי את הדברים האלו מולו זה דגדג לו איפשהו, והוא זיהה שזה נוגע בנקודה של אמת, אמת שהוא לא העז לגעת בה עד כה. עכשיו, כשאני קוראת לזה אמת, אני לא מתיימרת לדעת איך זה יסתיים. כשאני קוראת לזה אמת אני אומרת בעצם שיש שם שאלה, והיא שאלת חיים, היא חיה ומבעבעת ואולי התשובה בסוף תהיה "לא". אולי בסוף נבין שאנחנו לא מצליחים לגשר על הפער. בשביל לגשר עליו צריך שני דברים: 1. רצון. 2. להסכים להעמיק באמת.

אז בהצעתו, אנחנו עוברים לדירה שסבתי הורישה להוריי, שם לא נהיה כבולים לחוזה שכירות שמקשה עלינו, או בעלי דירה שעוצרים אותי מלהתפתח מקצועית, ונוכל לקחת זמן לרפא את הפצע שלנו ולהבין באמת לעומק אם אנחנו יכולים לחיות יחדיו. אם נרגיש בטוחים יותר והקרקע תתייצב, הדיבור הוא לעבור למרחבים ולהתרחק מהמרכז. אמרתי לו שבצורה כזו, כל עוד הקרקע לא יציבה, אני לא עוברת איתו לשום מקום. זה מפליא אותי שהוא בכלל חשב שזו אופציה, שזה סבבה לטלטל אותנו ככה ולעבור איתי לגור בחור מרוחק כשהוא יודע כמה זה מאתגר אותי וכמה אומץ זה דורש ממני, כשהוא בכלל לא בטוח אם רוצה להיות איתי. זה באמת מוזר בעיני שרק אני הייתי זו שהעלתה את השיחות של יחסינו לאן, אבל בסדר. פעם גם אני לא ידעתי לדבר. נלמד ביחד. שמתי לנו סוג של תנאי, או בקשה- שנשב ללמוד תקשורת מקרבת ביחד. הוא הסכים ונגיע לזה אחרי שהלחץ של המעבר קצת ירד. אני מתכוונת להיות שומרת הסף של הזוגיות הזו, ובכלל של עצמי, של ליבי, של כמיהותיי. לא אזניח ולא אתן לשום ערימת אבק להתערם לה תחת שום שטיח.

כרגע יש כל מני קשיים גשמיים שמגלמים כמובן גם את המהות של מה שקורה רגשית+ רוחנית בינינו. לו בכלל אין ציוד, והוא גם לא זקוק ולא מעוניין בציוד. מצידו להכנס לדירה הבאה שלנו כפי שהיא, ריקה, וכך שישאר. אני מצד שני- חשוב לי שתהיה דירה יפה, נוחה ונעימה, וגם יש לי יותר ציוד ממנו. לא מלא כמו שהיה לי פעם, אבל יש (בכל זאת- אמנית וחובבת אופנה). אגב, אם תשאלו אותי, בעומק- גם לו יעשה מאד טוב להכנס לדירה יפה, מרוהטת ונוחה. הוא פשוט לא יודע את זה. סליחה שאני מתיימרת להבין עליו משהו יותר טוב מעצמו, אבל אני כן שמה לב שלפעמים קשה לו לזהות מה הוא מרגיש/ רוצה/ יעשה לו טוב. ובואו- יהיה לו הרבה יותר נח לתלות את החולצות שלו בתוך ארון, ולשבת על ספה, מאשר לשמור את הבגדים שלו במזוודה ולשבת על הריצפה. הדברים האלו משפיעים בסוף על החוויה הרחבה יותר. אז אני עומלת, לרב לבד, ומשתדלת עוד לפני תאריך ההובלה לארגן לנו דירה מהסרטים. זה גם נוגע בעניינים כלכליים ולא רק רגשיים- אם הוא לא רוצה את הרהיטים, אבל כן ישתמש בהם, מי ישלם עליהם? וזה מאד עצוב לי להיות בזוגיות שלי במקומות כל כך קרירים ונפרדים. בכל מקרה הדברים האלו כבר בתהליך, ואני משתדלת להיות בהירה איפה חשוב לי שיקח חלק, ולבאר את מה שלא ברור ולשים הכל על השולחן. אי אפשר לזרז תהליכים, אז נעבוד מהנקודה בה אנחנו ממילא נמצאים.

אני שמחה שאנחנו עוברים לדירה שהיא בבעלות הוריי כי אני מרגישה שזה צעד ששומר עלי. שגם אם החבילה שלנו תתפרק, אוכל להשאר שם במשכני, ולא אצטרך לעבור בתחנת הביניים שכל כך חששתי ממנה- תקופה בבית הוריי. יש בי פחדים שהיקום בעצם רק רוצה להעביר אותי למשכני בתמיכתו (המינימלית) ואז הוא ילך. אני עייפה מלדמיין תרחישים לא נעימים וגם יודעת שזה לא רלוונטי. אם ככה אז יופי ואם אחרת גם יופי. הכל מוביל אותי אל האהבה הקדושה שלי בסוף.

אני רוצה לספר על עוד כמה פרויקטים שיושבים לי על הראש בתקופה העמוסה הזו-

בחודש מאי אני מציגה כמה ציורים בתערוכה לראשונה בחיי, והם גם יועמדו למכירה! זה מאד מרגש אותי ואני מתכוננת. הציורים עדיין לא מוכנים עד הסוף וזה כמובן קשה לעבוד על זה תוך כדי הטירוף של מעבר הדירה. יש גם את סיום מועדון הלביאות שהבטחתי שאתפור לכבודו איזו יצירת מופת, ובחיי שאין לי מושג איך ומתי אני הולכת להשתלט על זה. בנוסף, קורס פוטותרפיה מסתיים וגם לו יש פרויקט סיום יצירתי כלשהו. כל אלו צריכים להיות מוכנים עד סוף מאי. אני גם מתכוונת להרשם לאיזשהו ליווי לפתיחת הקליניקה המיוחלת. בקיצור, לא משעמם לי, ואני כל פעם מתפלאת איך החיים שלי נעים בין תחושה של ריק וכלום לבין עשייה תוססת שאין בה ספק. היום, כששואלים אותי מה אני עושה, אני לא עונה יותר "כלום". אני יודעת שגם כשאני לא עושה כלום אני עושה הכל. אני חיה עד הסוף, מרגישה עד הסוף, ומבשלת על אש קטנה פרויקטים גדולים. חוצמיזה- אני כבר לא מפחדת לבחור. מזל שבדירה החדשה יש הרבה חדרים, ככה יהיה לי לכל מקצוע חדר.