"אז במה אתם משחקים?"

"זה משחק נחמד, קוראים לו משחק המסכות"

עניתי לו

הוא לא הבין.

כל יום היינו משחקים בזה, מהבוקר עד הערב.

לפעמים אפילו היינו גולשים לשעות הקטנות של הלילה.

לובשים מסכות שונות לכל זמן, מצב או ארוע.

אבל כשהורדנו את המסכות, נראה הרבה יותר מאשר סתם פנים.

אני זוכר את זה טוב,

הייתי יושב שעות על הספסל שבפינת הרחוב.

מסתכל על אותו כלב קטן שרודף אחרי מכוניות חונות.

ההבנה הקטנה שחסרה לו היא שהוא רודף אחרי כלום.

לפעמים כאב לי לראות את זה, לפעמים זה קצת הצחיק אותי.

יום אחד התיישבתי על הספסל, הכלב היה שם, הפעם זה היה אמיתי

המכונית התחילה לנסוע, אבל הוא השתפן ונעמד באותו מקום במשך כמה ימים.

כמה ימים ארוכים שנמשכו עד שהיא חזרה, והוא חזר למרדפים.

הגעתי אליה הבייתה פעם.

גם אז היינו עם מסכות, אפילו כשהיינו רק שנינו

לבדנו, המשכנו במשחק, בלי להשבר.

אם אני לא טועה,

הייתי יכול לספור את מספר הפעמים שהורדנו את המסכה אחד מול השני על יד אחת.

אני לא חושב שזה הפריע לאחד מאתנו

אף אחד לא התלונן, אף אחד לא התבכיין

חזרתי באותו יום הביתה

עברתי ליד הספסל לראות לשלומו של הכלב

הוא לא היה לבד במרדף הפעם,

כלב נוסף רדף אחרי הכלום שעמד מולם.

התחרות הקטנה שנוצרה ביניהם,

היה, איך לומר, מצחיק להסתכל עליהם מהצד.

עד שאותו כלבלב קטן ניגש ושאל

"זה נראה לך קל?"