מצחיק איך הבלוג הזה מפעיל אותי.. איך הוא גורם לי לעשות דברים..

אני זוכרת שכשפתחתי את הבלוג הייתי ילדה בודדה שמפחדת מהנטייה שלה ולא ממש יודעת מה לעשות איתה.. ותוך חודש כבר סיפרתי לחברה ולעוד חברה ולעוד חברה ופחות מחצי שנה אחרי פתיחת הבלוג סיפרתי להורים..

אני זוכרת שכשההורים שלי התגרשו וכעסתי עליהם הבלוג הזה גרם לי בסופו של דבר לשיחה איתם..

הבלוג גרם לי להשיג את אחת האקסיות שלי.. הוא נתן לי את האומץ...

אז כנראה שאני צריכה אותו.. כנראה שהכתיבה עושה לי משהו.. וכנראה לא סתם פניתי חזרה לבלוג בתקופה קשה כל כך.

ואני חייבת להגיד שכבר רואים תוצאות. זה כאילו הבלוג עוזר לי להתעמת עם הרגשות שלי פנים מול פנים. ואולי זה מה שאני צריכה.

אז גם בזכות המחשבות שלי מאתמול אחרי שפתחתי את הבלוג וגם בגלל - ואני מדגישה, בגלל - משהו שאבא שלי אמר לי עשיתי מעשה.

ת'אמת שזה גם בגלל שהייתי בסערת רגשות מטורפת... ואני עוד לא כל כך בטוחה שיצאתי ממנה.

בקיצור שלחתי לה הודעה באינבוקס בפייסבוק.. ואני כבר שונאת את עצמי על זה.. צריך פנים מול פנים! אבל לא יכולתי... באמת שאם לא הייתי כותבת לה באותה שנייה אני לא יודעת מה הייתי עושה! והיא עוד לא ענתה. אני יודעת שהיא קראה...

בכל מקרה, אין לי בכלל מושג למה אני מצפה שהיא תענה ומה אני מצפה שהיא תענה.

אני סתם חייבת לפרוק ואני כותבת פה. סוף סוף יש לאן לפנות.

אני חייבת להודות שקצת קשה לי לאכול (סימן שמעיד אצלי על מועקה גדולה) ואם זה לא יפתר מהר אני אגיע למצב של שנה שעברה ואני ממש לא צריכה את זה עכשיו!

הכל יהיה בסדר אני יודעת.

ואפילו אצטט משפט שראיתי באוואי שלה ושעשע אותי מאד: "בתחתית כל תהום יש טרמפולינה".

אז אני כאן כדי להוכיח שזה נכון ואני מבטיחה שעוד אחזור לאט לאט לימי הפוסטים המאושרים, שמי יודע אולי אם לא היה לי את הבלוג הזה הם גם לא היו באים.

ומשפט שאני חייבת להוסיף ומקווה שמהר מאד אפטר ממנו:

עד מתי אנמייה 2010??!?!

דוי.