הוא גורם לי להרגיש בדידות.

או שאולי אני באמת לבד?

הוא גורם לי לחשוב על דברים שאני מתחמקת ממחשבה עליהם, התחום האפור של המחשבות, התהיות על עצמי ותפקידי בעולם, הציפיות מהתקופה הקרובה, הרגשות הטובים והפחות טובים, ניתוח המצב שלי בחיים ועוד כל מיני..

לא כיף.

במיוחד לא כשאין לי תשובות לרוב השאלות האלה.. ושהתשובות שכבר יש לי לא יותר מידי מעודדות..

אני באמת לא יודעת מה לחשוב. אולי עדיף פשוט לא.

אני כל כך על סף לוותר.. מצד שני אני יודעת שאני בחיים לא אוותר. זה מצב די מתסכל אם חושבים על זה. מצב סטטי.

מעבר לזה אני כאילו יודעת שזה לא ריאלי אבל עד שהיא לא תבוא ותגיד לי את זה בפנים ובאמת תשכנע אותי את זה אני לא אקום ואלך.

ועוד יותר מזה... אני כל הזמן תוהה אם אי פעם היא תאהב אותי, ואם כן אז האם היא תאהב אותי ברמה שאני אוהבת אותה. לשתי השאלות האלה התשובה שיש לי בראש היא לא. ושוב סיבה מצויינת לקום וללכת! ושוב זה לא באמת יקרה.

ושוב אותו לופ אינסופי, ושוב אותן המחשבות, ושוב היא.

אז כן, כנראה שאלה החיים שלי. לפחות עד שמשהו יקרה...

לילה טוב.

דוי.