לבד.

אף אחד לא מבין.

היא היחידה שיכולה לגאול אותי מהבדידות שלי,

רק היא מבינה.

רק היא נוגעת.

אני לא בטוחה כמה זה טוב בשבילי או בשבילה,

אבל מעבר לרצון שלי, אני צריכה.

אני לא יודעת מי אני ואיך להתמודד.

אני לא יודעת מיהם כל האנשים סביבי.

קשה לי להבין את כולם, אבל זה בטוח לא כמו שקשה להם להבין אותי. אני גם לא בטוחה כמה הם מתאמצים, כי אני לפחות משתדלת.

והיא רואה אותי, מנסה להבין, מרגישה את הלבד שלי, באמת שם.

כנראה שזה מה שיש בה מעבר לכולם שגורם לי להיות זקוקה לה.

ויש בה עוד. יש בה כל כך הרבה שמספיק בשבילי ובשבילה. יש בה המון שממלא אותי.

אני רוצה להאמין שיש בי מספיק בשבילה. אני כל כך רוצה לתת לה מעצמי כי אני לא חושבת שיש דבר שיותר ימלא אותי.

יותר מהייסורים שלי כואבים לי הייסורים שלה. אני רוצה לשחחר אותה ואני לא יכולה.

אני רואה כמה היא רוצה לרצות אותי ומפחדת, כמה היא אוהבת אותי מאושרת וכמה כואב לה להכאיב לי.

זה קצת מצחיק שאנחנו עוזרות אחת לשנייה עם דכדוך וכאב כשלפעמים אנחנו הגורמות להם.

אני רוצה לדעת שטוב לה ואני יודעת שיהיה לה יותר קל בלעדי ומצד שני אני זוכרת כמה בטוחה היא הרגישה איתי ויודעת כמה מאושרת אני יכולה לעשות אותה.

בכל מקרה זה לא תלוי בי, הכל תלוי במילה אחת שלה, כי בלי "לא" אני לא יכולה להרפות.

לא אוכל לשאת בידיעה שויתרתי עליה.

כי היא כל כך הרבה, הרבה מעבר. אני אפילו לא יודעת להגיד מעבר למה. והיא פשוט היא, שזאת אולי המעלה הכי גדולה שלה.

ככה שאני כבר לא יודעת, שום דבר לא ברור, לפחות לא לי.

שבוע טוב שיהיה ויום אהבה שמח!

נוי.