יום "הזיכרון" הראשון מאז שאינה נהרגה ונלקחה מאתנו בגלל איזה נהג אוטובוס אידיוט.
זה כמובן לא היום היחידי בשנה שאני חושבת על אינה. נזכרת בה.
אבל ליום הזה יש יותר מטען רגשי מעוד יום אחר. סביר להניח שזה פסיכולוגי.
אני כאן כמה דקות לפני הצפירה, לא יודעת אם אני אחזיק מעמד או שאני אתפרק לאחריה.
יוצא לי לחשוב בכלליות עליה הרבה לאחרונה.
ולא במיוחד מכיוון שיום הזיכרון והשנה שלה (הלועזית בכל אופן) יוצאת באותו שבוע..
אלא מכיוון שפשוט אני מדמיינת את עצמי מספרת לה את כל הדברים שעוברים עליי לאחרונה.
מדמיינת אותה מקשיבה לסיפור שלי (האמיתי) שיש לי לספר..לסיפורים שלי יותר נכון...כי אני יודעת שאני אוכל לספר לה הכל.
אחרי 28 יום ריתוק יחד, קשה מאוד להסתיר דברים אחת מהשנייה.
אני מדמיינת אותה מרגיעה, מנחמת.. וסביר להניח שצועקת עליי ברוב הפעמים, תוך כדי - ואני מודה, בצדק.
אני כל כך מתגעגעת אליה..
אני לא יכולה לשמוע את הצפירה המזוויעה הזאתי שתבוא, כאילו כשהיא נהרגה היא תלשה ממני את הלב בו זמנית.
ומחר שוב.
רק בצפת, מול הקבר שלה, שאותו אני זוכרת כל כך לא מזמן נכנס לאדמה, ועליו שמתי את זר הפרחים שהחזקתי כל הטקס.
אינה אני מתגעגעת אלייך כל כך, הצחוק שלך רודף אותי בחלומות.
אני רוצה לדבר איתך באמת ולשמוע את התגובות שלה למה שיש לי לומר, ולא לנחש ולדמיין מה הן יהיו.
אני אוהבת אותך.
White walls surround us No light will touch your face again Rain taps the window As we sleep among the dead
Days go on forever But I have not left your side We can chase the dark together If you go then so will I
There is nothing left of you I can see it in your eyes Sing the anthem of the angels And say the last goodbye
Cold light above us Hope fills the heart And fades away Skin white as winter As the sky returns to grey
Days go on forever But I have not left your side We can chase the dark together If you go then so will I
There is nothing left of you I can see it in your eyes Sing the anthem of the angels And say the last goodbye I keep holding onto you But I can't bring you back to life Sing the anthem of the angels Then say the last goodbye
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
