אני חייבת להתוודות, אני זאת שאחראית לכל הבלאגן עם הקאונטרים ועדכון התוכנה.
כן, אני זאת ששיחקתי עם עצמי, לא, עם הקאונטר שלי ככה.
אבל לא חשבתי שזה יוביל לידי כך. מה בסך הכל רציתי? קצת תשומת לב. אני יודעת, צומי זה דרישה רעה, אבל חשבתי למי זה כבר יכול להזיק.
כן, אני יודעת, זה לא בסדר. אבל רציתי כל כך. ואף אחד לא מתייחס אליי רוב הזמן. אז החלטתי,
כן. זה בגללי. כל הבלאגן פה עם הקאונטרים זה בגללי.
חשבתי שאם אני שוב אהיה ברשימת הפופולריים, ולא משנה באיזה דרכים, אז אנשים שוב ישימו לב אליי. יתנו לי תשומת לב. יכירו בגאוניותי. אנשים אז יגידו שאני גאונה. או אולי גאונית, לא יודעת איך אומרים.
אז כן, בגללי כל הבלאגן קרה. בגלל שרציתי תשומת לב ולהיות פופולרית יותר. אבל מי מאיתנו לא רוצה את זה?
אנא, אל תאשימו אותי. אל תשנאו אותי. אני יודעת, אני חולה! זה מחלה לרצות תשומת לב במידה כזאת שמובילה לכאלה מעשים. אבל אני מבטיחה לנסות לקבל טיפול. מבטיחה. באמת.
אני חולה אני יודעת אבל באמת, אם הייתם נותנים לי קצת יותר תשומת לב קודם אז זה לא היה קורה. כן! זה אשמתכם בעצם. זה היה זעקה לתשומת לב בגלל שאתם לא נתתם לי אותה.
אז זה אשמתכם שאני שיחקתי עם הקאונטר. פעם הבאה תכירו בגאוניותי מוקדם יותר, תנו לי תשומת לב קודם, ואז לא אצטרך לעשות כאלה מעשים.
וכן, גם הפוסט הזה הוא בגלל המחלה שלי לתשומת לב. גם הוא קריאה נואשת לעזרה. גם הוא בעצם נועד להקפיץ לי את הקאונטר, אפילו שהקאונטר לא קיים. אני חולה. אני יודעת. אבל אל תשנאו אותי בגלל זה. כולכם הייתם עושים כמוני אם הייתם חולים כמוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
