החיים האלטרנטיביים שלי

פתאום אני רוצה להתפרק.

לאבד את כל הבלמים, ולמרר בבכי.

כך בלי חשבון.

וכבר ארבעה ימים שזה עומד לי על קצה המקלדת.

ערבוב שכזה:

אהבה, סרט רומנטי מדי, זכרונות, כריסמס, החג של הנוצרים, הנוצריות, האהבה הזרה, הבלתי אפשרית, המושלמת, הבלתי אפשרית, המושלמת, הבלתי אפשרית, המושלמת הבלתי מושלמת, האפשרית.

וזה ריקוד, וזה צפרדעים, וזה חיבה, וזה געגוע, וזה כריסמס, וזה רחוק כל כך, וזה פה קרוב, וזה צביטה בלב, וזה מחיקת זיכרון, וזה שימלה אדומה, וזה ריקוד, וזה מבט, וזה געגוע, וזה חיוך, וזה הכל. וזה כלום. ולשכוח.

יותר מדי סיפרו לי על זה. וזה לא היה כזה סיפור.

צבט אפילו פחות מאתמול, כשסוף הסגיר לי רומנטיקה. נוצרית. עם שלג, עם האהבה הגדולה.

המושלמת הבלתי אפשרית.

אני לא רוצה את הבלתי מושלמת והאפשרית.

אני לא רוצה דבר.

אולי לאבד את הבלמים, ולמרר בבכי.

אולי לדבר עם האהבה הגדולה הבלתי אפשרית המושלמת.

שאי אפשר לדבר איתה. אפילו שפה משותפת אין.

אז נאבד בלמים, נמרר בבכי, ומחר נתעורר ונזכור את כל זה.