והיה כאן קודם הרבה. הייתה כאן הפתעה. שירים שלא ציפיתי לשמוע. שירים שבסופו של דבר הרסו את המחשב. השביתו אותו. והם בכלל באו לפני הקטע שמתנגן עכשיו. הקטע שבשבילו פתחתי את המחשב. קטע תפילה יהודית עתיקה. מתחיל בכינור עתיק וקורע לב.
ומי עליי לומר שקובע?
שאלה קורעת לב. מייסרת. בקול שבור.
ובמקום זה היו כאן דברים נעימים, זכרונות מקיץ אנגלי, מקומות ירוקים תמיד. ירודים תמיד יצא לי בטעות. שהזכיר לי את הכרמל, ההר הירוק כל ימות השנה. ובמקום זאת עכשיו, יש רשימה אינסופית של מיטות. לא, מיתות! כן, בת'. הרבה מיתות. בדרכים משונות.
ויש מי שקובע. או יש אומרים שיש אומרים שיש מי שקובע. זוועה.
מי בידיו שלו.
מי, עלי לומר, קובע?
הכל מסתכם בצמא. יש מי שבצמא. ויש מי שברעב. הרעב שלי נשבר. כך גם את הצמא שברתי. אפילו הדיכאון הלך בעקבות שני אלה. מי בריקבון ארוך.
ומי עליי לומר הוא הקובע?
אולי אסיים בנימה קצת יותר אופטימית. כן, אולי כולנו צריכים לחכות לזה. לנס. הוא יבוא הוא יבוא. נס. בוא!
הנה הוא מגיע.
ואם מוצאים אותך שוכב שם על אם הדרך, ואתה שוכב בגשם, והם שואלים אותך לשלומך, ברור שאתה עונה שאינך מתלונן. אם הם לוחצים עלייך למידע, אז אתה משחק אותה טיפש, אתה אומר, אתה רק אומר, שאני מחכה, מחכה לנס שיבוא.
בואו נחכה. נחכה. לנס שיבוא. אין מה לעשות כשאתה יודע שנלקחת, אין מה לעשות כשאתה מתפלל לפירור, אין מה לעשות כשאתה חייב לחכות, לחכות לנס שיבוא.
ונסיים במה?
בארבע בבוקר. נגמור בארבע בבוקר. קורע לב. הביצוע החי של טורי איימוס. קורע אותי לגזרים כל פעם מחדש. והיום יום חדש. יש מוזיקה. לכל אורך הערב.
אתם חיים בשביל כלום, אני מקווה לפחות שאתם עושים רישום קפדני!
שלכם בכנות,
ג.ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
