החיים האלטרנטיביים שלי

אפשר כבר לחוש את זה באוויר.

לא שהאוויר עומד, אבל המועקה עומדת.

שוכבת.

מצטברת.

בחלל הבטן.

זה ברור כשמש ביום קיץ חם זה.

ברור כשמש הקופחת, המייבשת, המצמקת את חיי,

לעוד קליפה, לעוד תחושה,

לעוד החמצה.

לעוד חמיצות.

לעוד בחילה.

שכבר כתבנו עליה.

כולנו כתבנו עליה.

הנה זה מגיע שוב.

והסימנים כבר פה.

ולא יבוא גשם וירטיב את החום.

וישיב את הטעם הטוב לפה.

שוב זה יגיע.

עם הכנה מראש.

שלא תקהה את הכאב.

שלא תעביר את הטעם המר.

הטעם הרע.

שיישאר לזמן ארוך.

שיעביר שוב את החשק.

שיחזיר אותי שנים אחורה.

שירגיש כמו עוד מכבש דורסני על האגו, על הרגש, על האני.

על חיי.

ואין לאן לברוח.

הבריחה לא תעזור.

הבחילה מתגברת.

החום מעיק.

זה כבר כאן,

עכשיו רק סופרים את הדקות.

עד שהפטיש שוב יירד. ויפגע באיזמל.

שיפרק אותי שוב.