החיים האלטרנטיביים שלי

שם השיר היה שבור.

שם השיר היה שבור.

שם מעניין לשיר הראשון אחרי שחזרתי.

חזרתי מסרט.

מהדקה החמישית של הסרט הוא היה ארוך מאוד. ארוך מדי.

האיש שלידי יצא ראשון.

אחריו יצא עוד אחד.

אחריו יצאה זאת שישבה לידו.

המוח שלי חיפש עלילות מעניינות יותר מהסרט.

כך חשבתי אולי האיש והאישה שהרגע יצאו בעצם בוגדים בבני זוגם.

הם אומרים להם שהם הולכים לסרט. אז הם נפגשים בסרט ויוצאים ממנו באמצע.

ככה יש להם את שארית זמן הסרט להיות ביחד.

נשמע מעניין.

הרבה יותר מהסרט שהיה על המרקע.

אבל השעמום מהסרט היה הסבר טוב יותר ליציאה שלהם.

למרות שאם הם זוג אז למה הם לא יצאו יחד.

למה הוא יצא ראשון, עשה לה סימן לבוא אחריו, שלח לה SMS ורק אז היא יצאה.

הם גם לא נכנסו יחד לסרט. היא נכנסה אחריו. אז הם לא זוג.

די מובן, היא נראית מצוין. כמעט יפה כמו השחקנית בסרט. היא באמת היתה יפה השחקנית בסרט.

הזכירה לי את הג'ינג'ית. אמנם מעולם לא פגשתי ג'ינג'ית זאת אבל בטח כך היא נראית. תיקונים לאחר מעשה, שקרים קטנים שכאלה.

אולי זה היה בגלל השיער הג'ינג'י היפיפה שלה. של השחקנית זאת אומרת.

שקרים לאחר מעשה. תיקונים לאחור שמנקים על הזהויות הקטנות.

עוד פרק נכתב.

זה משעשע.

צרות של עשירים יש לי לפעמים.

אבל רק לפעמים.

כי השיר נקרא שבור. השיר שהתחיל את הפוסט הזה.

ואתמול בערב אמרתי לידידה שלי שברור שכואב להיות לבד. ברור שהבדידות זה לא כיף. כן, כן, היא אמרה שהיא לא מתגעגעת אלא פשוט מרגישה לבד. הזדהיתי. עם הרגשת הלבד.

שאפשר להעביר אותה בחצי שבוע עם איזה אחד, או לפעמים אפילו חצי חודש עם אחד אחר.

ותחושת המיאוס. מהלבד. מלהעביר את הלבד.

בכלל.