החיים האלטרנטיביים שלי

שבו היו אומרים הכהנים בבית המקדש שיר הלל.

אני לא אמרתי את ההלל היום. חול המועד, ימי כלאיים. תופעות לא ברורות.

רק ברור שאין לי היום כוח לכלום. עשיתי את המינימום ההכרחי. המינימום האולימפי הוא משהו שכדי להתקבל לאולימפיאדה חייבים לעמוד בו.

המינימום ההכרחי הוא משהו לא ברור. קניות זה ברור, תמיד עושים קניות. כל הזמן עושים קניות. וקצת לקרוא, וקצת לחכות שהזמן יעבור, בשביל לפנות מקום לעוד זמן. הרי ברור שהיום הזה יעבור בסופו של דבר, ואיתו יעבור גם תחושת הלאות וחוסר האנרגיה. עד שיבוא מחר שגם בו לא תהיה אנרגיה ותהיה תחושת לאות. או שכן או שלא. אי אפשר לדעת בימינו.

צריך לדעת לקבל ימים כאלה. צריך לדעת לקבל ימים כאלה. בשביל מה? בשביל לא לצלול לתהומות יאוש מהם, כפי שפעם כולנו היינו עושים. מיותר לחלוטין, להיכנס מתחת למשהו, ולחכות שיעבור. אולי עם כל מיני פעולות שונו, כמו לראות טלווזיה חסרת חשיבות ודברים דומים.

יעבור, יעבור. מי יודע, אולי עוד יקרו דברים טובים.