העיתון שלי היום הבהיר לי מה צריך לעשות.
צריך לבעוט את האירנים מחוץ למונדיאל.
מה שמרגיז בעיתון שלי היום זה לא הצורך המובן מאליו שלנו, של כולנו, להתאגד כנגד המן המודרני, אחמדיניג'אד, ולגרשו ממשחק הכדורגל (לפני שתולים אותו ואת עשרת בניו על עצים), אלא זה דווקא עלה התאנה.
באותו עמוד התמסר עפר שלח בקלות רבה מדי לעורכיו.
עפר שלח כתב שישראל לא צריכה לדרוש שאירן לא תשתתף במונדיאל. הוא הציג טיעון יפה. אבל, למה שלח בעצם מוכן להיות עלה תאנה בעיתון שלו? הרי העיתון החליט מה צריך לעשות, כפי שצורחת הכותרת של הידיעה, שמשתרעת על פני חצי עמוד "לבעוט אותם החוצה". אולם, כדי שלא יואשם חלילה בעיתונאות מפוקפקת או בצהובות נמוכה מדי, העיתון החליט להצמיד לכתבה זו מעין חצי טור צד של עפר שלח שיוצא כנגד אותה כותרת עצמה. מובן שטור זה נועד להיות עלה תאנה של עיתון צהוב, לאומני שמתאגד בשנאה כנגד האחר (בדיוק הטענות שעפר שלח מעלה כנגד הדרישה עצמה). אז מדוע, מדוע עפר שלח מסכים בקלות רבה כל כך להיות עלה תאנה של עיתונו? מדוע לא טרח להגיד לעורך: "הקו העריכתי שלך הופך אותי לסמאלן אוהב אנטישמים, ובכך פוגע בשמי הטוב." לחלופין "למה אתה חושב שאהיה עלה התאנה על ההיסטריה שאתה חושב שמוכרת עיתונים ואציג את עמדת השפיות והטעם הטוב בדיון זה? הרי העיתון לא הולך עם טעם טוב ושפיות, אז מדוע שאכתוב עמדה זו? ירצה העיתון בעמדה הגיונית ושפויה, יטרח לא לעמד ולא לערוך את הכתבה בצורה זו, ולא יבקש ממני לכתוב טור צד המתנגד לרוח העיתון."
תאמרי, הרי שלח לא יכול היה לדעת שזה יהיה הקו של העיתון, קשקוש. ברי לכל קוראי העיתונים שידיעות אחרונות הוא צהובון שרוב עשייתו היא מכירת עיתונים ע"י שלהוב הרוחות.
אז כן, מעפר שלח התאכזבתי, מעיתונו, רחוק מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
