החיים האלטרנטיביים שלי

"מדינת ישראל מרכינה ראשה על זכר...." כך החל מבזק החדשות. ואני צעקתי עליו חזרה, למדינת ישראל אין ראש. לשום מדינה אין ראש. מדינה אינה בני אדם. אידיאולוגיות שהפכו מדינות לכאילו אנושיות ברמות  מטפוריות שכאלה הובילו את האנשים באותן מדינות למקומות לא חיוביים. אפשר לדייק בשימוש בשפה בייחוד בימים כאלה. אפשר פשוט להגיד שמדינת ישראל מתאבלת.

ועוד מילה לגלגלץ, לא כל בלדה רומנטית, אפילו לא של נינט, יכולה להיכנס לפליי ליסט של יום זיכרון לשואה. כן, "ואנחנו סוג של יחד" לא מתאים.

המכות לא מפסיקות להינחת. מכל מקום, מכל כיוון. אפלייה אחרי הפלייה. אבחנה אחרי הבחנה.

הכסף זורם, רק לא אליי. אליי מגיעות רק שמועות. ואכזבות. אכזבות ושמועות.

הפעם שמעתי, שמעתי על כך הפעם. וחיכיתי. וחיכיתי. ובכיתי ובכיתי. ולא, זה לא הגיע. בדקתי את הדואל שלי חמש פעמים ביום. עשר פעמים ביום. חמישים פעם ביום, וזה לא היה שם. זוהי אפלייה אין ספק בכך.

לא, אני לא קיבלתי הזמנה לכנס הבלוגפרנס.

אני לא קיבלתי. ברור, כאילו דה, הא וכולי' וכולי' שהוא כן קיבל. הו כן, הוא אושיה, הוא איש חשוב, הוא יקבל הזמנות.

ואני? אני אשב לי בחדר בחושך ואבכה. את בכיין של הנשים המחכות בחלון. הגשם יקשיב לי. יותר נכון, החום הנורא יקשיב לי ורק יעצים את זעמי. את כאבי. לא יכבה אותו. כשריפה בשדה קוצים ביום שרב של 37 מעלות, כך גם עלבוני.

אותי לא הזמינו.

אז מי אחראי על רשימת ההזמנות. מי קובע שהוא בפנים ואני בחוץ? על מה ולמה? מה זה היה לי, טוב לי. לא. רע לי.

תגידו לי. מי פה אחראי על משהו. שייתן את הדין. שיקום ויגיד, אני הסלקטור. אני קבעתי מי לשבט ומי לחסד, מי לכנס ומי לדראון עולם כיצור לא חשוב.

אבל יודעות מה, אם אלה האנשים שאחראים לכנס הזה, אז כנראה שהמגיבה הזאת יודעת את האמת. חבורה של אנשי עסקים.

איך אמר גראוצ'ו, אני לא רוצה להיות חבר במועדון של אנשים שמוכנים לקבל אותי כחבר בו.

וגם לא בחברתם של אלה.

לכאורה, זו רק המחלה הזאת שמחלישה כל כך את הגוף ואת הנפש. אבל רק לכאורה.

זה משהו עמוק יותר. זה משהו בסיסי. זהו הכשל הבסיסי באומנות מלאכת עקרות הבית.

מובן שהכוונה להכנסת השמיכה לתוך הציפה. אין. זוהי המלאכה הקשה שיש. היא בלתי נסבלת במידות קיומיות.

כל הגוף כואב לי אחרי מלאכה שכזו היום.

יש מלא טכניקות. ידועה הטכניקה של היפוך הציפה לפני הכנסת השמיכה. כן, ואז תופסים בקצוות הציפה ההפוכה, תופסים בקצוות השמיכה והופכים את הציפה. ואז מגוללים את הציפה על השמיכה. והכל מסתדר.

כאילו. כי זה אף פעם לא עובד עד הסוף. וכמובן, שתמיד, אבל תמיד הקצוות של הציפה הם רוחב והקצוות של השמיכה הם אורך. וכך מתחילים מחדש.

כי זה לא מסתדר. אז מוציאים ומתחילים מחדש.

ואז יש כל מיני כפתורים. ותמיד חצי מהחורים של הכפתורים קרועים כבר כך שאי אפשר לסגור את הציפה. ואז היא מתחילה לרקוד.

ומובן שיש את בעיית הקצוות ההפוכים. כלומר, אלה שלא החזקנו בהם והפכנו עליהם את הציפה. צריך לתאם בין הציפה לקצוות אלה. שתמיד בורחים. תמיד בורחים. ואי אפשר לתפוס אותם. בוודאי בגלל שהכפתורים קרועים, וכך הם לא נתפסים במקום, הקצוות.

ועכשיו נתקלתי בציפה שאין לה בכלל קצוות בצד אחד. רק בצד השני. שם בכלל אין יכולת לתפוס את הקצוות וצריך להיאבק בשביל לסגור את הציפה.

אולי רק במכורתי שוודיה מצאו דרך להתמודד עם זה. אצלם גם אין קצוות. אבל אין בכלל. כלומר בקצה כל ציפה יש חור. הציפה היא עם חור להכנסת השמיכה וארבעה חורים בכל מהקצוות. כך מכניסית את השמיכה ומושכים אותה לקצה הריק.

אבל פה זה לא שבדיה, והשכנה שלנו היא לא דנמרק או שוייץ.

רק השמיכות מתקצרות כל הזמן. והן אף פעם לא מספיקות.

אבל מילא השמיכות. הציפות, אלו הן יוצרות הבעיה האמיתית.

קרן, בריאנה, איה, מירי, כרסיטינה, אפילו אבראסנס,

כן, אחיותיי, אין שניה בה אין שיר של מי מכן ברדיו. אין שניה. כל הזמן צועקות, צוחקות, לועגות, מתאכזבות, על כל הגברים כולם, או על איתי, שמעון השכן, יונתן שפירא, שוברות את הלב, בוגדות בו, הורגות אותו כל פעם שבוגדות בו.

גם את קלי, איך יכולתי לשכוח אותך, גם את. אנא.

אחיות יקרות, די, די עם זה.

די כבר עם כל שירי הנקבות האלה. אתן מוציאות שם רע לכל המין הנשי.

נכון, פתאום גם לנשים יש כסף. פתאום אפשר למכור לנשים דברים. לכן כל השירה הנשית הזאת כל הזמן. אבל באמת, די. תפסיקו עם שירי הבכיינות או כל השאר.

קצת שקט לשתי שניות. זה יותר מדי לבקש?

אז, קרן, קלי, איה, כריסטינה, מירי, בריאנה, אני פונה אל כולכן בקריה נרגשת. די!!!

טוב, התשובה ברורה. ברור שלא צריך להתייחס אל הערבים עם שמות. הם ערבים, והרי כל הערבים אותו דבר. מחבלים זאת אומרת.

וינט בכותרת הראשית נותן שמות של שני ישראלים יהודים שנהרגו אתמול. בכותרת המשנה בכתבה עצמה יש שמות של ישראלים יהודים שנהרגו אתמול, ואז עוד שני ישראלים יהודים שנהרגו אתמול עם שמות ואז "שלושה חברים מתרשיחא" בלי שמות. הם ישראלים ערבים כמובן. משום מה, הם גם אלה שמסוקרים אחרונים בכתבה.

מי אמר שאנחנו לא מקבלים את הגר לתוכנו או מתייחסים אליו יפה.

יודח אלוף פיקוד העורף לאלתר! ותופסק מלחמת כבוד צה"ל.

בגלל 8 עובדי הרכבת ששהו 20 מטר מאזור מוגן ומתו למרות זאת,

בגלל 2 ילדים בנצרת שמתו בגלל שלא הייתה אזעקה,

בגלל 2 עובדים חיפאים שמתו כשהלכו לעבודה בגלל הוראת האלוף,

יודח אלוף פיקוד העורף לאלתר! ותופסק מלחמת כבוד צה"ל.