החיים האלטרנטיביים שלי

תומכי ליברמן מכים בשלישית ומפריחים את השממה הנדלנ"ית בתגובה 24:

• בדיבורים , ליברמן יכול לבנות 100 אלף דירות ב 14 חודש.....!!!

  חיים מנדלוביץ', 07/03/11 20:54

  חיזרי לליברמן...!

והזוכה היום הוא צמי מבאר שבע (תגובה 2):

"עם ישראל לעם ישראל."

וביקורת חיובית לצמי, להבא אל תשכח את סימן הקריאה:

"עם ישראל לעם ישראל!!!"

לפעמים הטמטום מתחרה רק ברוע.

המכות לא מפסיקות להינחת. מכל מקום, מכל כיוון. אפלייה אחרי הפלייה. אבחנה אחרי הבחנה.

הכסף זורם, רק לא אליי. אליי מגיעות רק שמועות. ואכזבות. אכזבות ושמועות.

הפעם שמעתי, שמעתי על כך הפעם. וחיכיתי. וחיכיתי. ובכיתי ובכיתי. ולא, זה לא הגיע. בדקתי את הדואל שלי חמש פעמים ביום. עשר פעמים ביום. חמישים פעם ביום, וזה לא היה שם. זוהי אפלייה אין ספק בכך.

לא, אני לא קיבלתי הזמנה לכנס הבלוגפרנס.

אני לא קיבלתי. ברור, כאילו דה, הא וכולי' וכולי' שהוא כן קיבל. הו כן, הוא אושיה, הוא איש חשוב, הוא יקבל הזמנות.

ואני? אני אשב לי בחדר בחושך ואבכה. את בכיין של הנשים המחכות בחלון. הגשם יקשיב לי. יותר נכון, החום הנורא יקשיב לי ורק יעצים את זעמי. את כאבי. לא יכבה אותו. כשריפה בשדה קוצים ביום שרב של 37 מעלות, כך גם עלבוני.

אותי לא הזמינו.

אז מי אחראי על רשימת ההזמנות. מי קובע שהוא בפנים ואני בחוץ? על מה ולמה? מה זה היה לי, טוב לי. לא. רע לי.

תגידו לי. מי פה אחראי על משהו. שייתן את הדין. שיקום ויגיד, אני הסלקטור. אני קבעתי מי לשבט ומי לחסד, מי לכנס ומי לדראון עולם כיצור לא חשוב.

אבל יודעות מה, אם אלה האנשים שאחראים לכנס הזה, אז כנראה שהמגיבה הזאת יודעת את האמת. חבורה של אנשי עסקים.

איך אמר גראוצ'ו, אני לא רוצה להיות חבר במועדון של אנשים שמוכנים לקבל אותי כחבר בו.

וגם לא בחברתם של אלה.

כן, שני דברים דביליים בהתנהלות שלי באינטרנט ששמתי אליהם לב. האחד לאחרונה האחר מזמן.

יש משהו דבילי נורא בהתנהגות המוזרה הזאת של לשלוח לעצמך דואל, ואז לחזור אחרי כמה שעות לפתוח את תא הדואר לראות שיש לך דברי דואר חדשים, להיכנס לאינבוקס ולהתאכזב שזה המייל ששלחת לעצמך.

אבל טעות חמורה מזו היא להסיר אנשים מרשימת המסנג'ר שלך בלי לחסום אותם. ואז חודשים אחרי, בלי שום התרעה מוקדמת, אנשים מתחילים לדבר איתך, ואין לך מושג קלוש מיהם. ואת מדברת איתם ומדברת וכל השיחה את מנסה לברר, מיהו אדם זה ומתי דיברתי איתו לאחרונה, מה הוא יודע עלי, ועוד. מטופש להפליא.

אני חייבת להתוודות, אני זאת שאחראית לכל הבלאגן עם הקאונטרים ועדכון התוכנה.

כן, אני זאת ששיחקתי עם עצמי, לא, עם הקאונטר שלי ככה.

אבל לא חשבתי שזה יוביל לידי כך. מה בסך הכל רציתי? קצת תשומת לב. אני יודעת, צומי זה דרישה רעה, אבל חשבתי למי זה כבר יכול להזיק.

כן, אני יודעת, זה לא בסדר. אבל רציתי כל כך. ואף אחד לא מתייחס אליי רוב הזמן. אז החלטתי,

כן. זה בגללי. כל הבלאגן פה עם הקאונטרים זה בגללי.

חשבתי שאם אני שוב אהיה ברשימת הפופולריים, ולא משנה באיזה דרכים, אז אנשים שוב ישימו לב אליי. יתנו לי תשומת לב. יכירו בגאוניותי. אנשים אז יגידו שאני גאונה. או אולי גאונית, לא יודעת איך אומרים.

אז כן, בגללי כל הבלאגן קרה. בגלל שרציתי תשומת לב ולהיות פופולרית יותר. אבל מי מאיתנו לא רוצה את זה?

אנא, אל תאשימו אותי. אל תשנאו אותי. אני יודעת, אני חולה! זה מחלה לרצות תשומת לב במידה כזאת שמובילה לכאלה מעשים. אבל אני מבטיחה לנסות לקבל טיפול. מבטיחה. באמת.

אני חולה אני יודעת אבל באמת, אם הייתם נותנים לי קצת יותר תשומת לב קודם אז זה לא היה קורה. כן! זה אשמתכם בעצם. זה היה זעקה לתשומת לב בגלל שאתם לא נתתם לי אותה.

אז זה אשמתכם שאני שיחקתי עם הקאונטר. פעם הבאה תכירו בגאוניותי מוקדם יותר, תנו לי תשומת לב קודם, ואז לא אצטרך לעשות כאלה מעשים.

זה אמור לקרות כל תחילת חודש, הפוסט הראשון בכל חודש בבלוג הראשי שלי אמור לסדר את הבלאגן פה. אבל בגילו של כותב שורות אלה (כש"א) נוטים לשכוח דברים.

אז פינחסה שהוא הבלוג הראשי של כותב שורות אלה עסוק בלהילחם עכשיו בסבסטיאן לטובת נדכאים כמו קלמן. שם כש"א כותב דברים הגיוניים, רציוניליים, סיפוריים, משעשעים, עמוקים, רדודים, חשובים.

פה לעומת זאת כותב שורות אלה כותב צדדים חוויתיים יותר, רגשים יותר, נשיים יותר, מפוצלים יותר.

אבל מי שחושב שבזה זה נגמר טועה. כי יש גם את האובייקטיביות במיטבה. זהו הכרונולוג.

ולפינחסה יש גם עוד בלוג, עם תמונות, אבל זה באמת בלוג אזוטרי, של פינחסה.

וכש"א הזדרז לכתוב גם כדי לפצות על השיכחה של אתמול וגם המלחמה נגד סבסטיאן.