החיים האלטרנטיביים שלי

כשראיתי את זה הבנתי שהכל בגלל תום. אז נאלצתי לגזור ולהדביק כאן למטה. במיידי.

יש להניח שזוהי אינה תמונת אילוסטרציה.

המכות לא מפסיקות להינחת. מכל מקום, מכל כיוון. אפלייה אחרי הפלייה. אבחנה אחרי הבחנה.

הכסף זורם, רק לא אליי. אליי מגיעות רק שמועות. ואכזבות. אכזבות ושמועות.

הפעם שמעתי, שמעתי על כך הפעם. וחיכיתי. וחיכיתי. ובכיתי ובכיתי. ולא, זה לא הגיע. בדקתי את הדואל שלי חמש פעמים ביום. עשר פעמים ביום. חמישים פעם ביום, וזה לא היה שם. זוהי אפלייה אין ספק בכך.

לא, אני לא קיבלתי הזמנה לכנס הבלוגפרנס.

אני לא קיבלתי. ברור, כאילו דה, הא וכולי' וכולי' שהוא כן קיבל. הו כן, הוא אושיה, הוא איש חשוב, הוא יקבל הזמנות.

ואני? אני אשב לי בחדר בחושך ואבכה. את בכיין של הנשים המחכות בחלון. הגשם יקשיב לי. יותר נכון, החום הנורא יקשיב לי ורק יעצים את זעמי. את כאבי. לא יכבה אותו. כשריפה בשדה קוצים ביום שרב של 37 מעלות, כך גם עלבוני.

אותי לא הזמינו.

אז מי אחראי על רשימת ההזמנות. מי קובע שהוא בפנים ואני בחוץ? על מה ולמה? מה זה היה לי, טוב לי. לא. רע לי.

תגידו לי. מי פה אחראי על משהו. שייתן את הדין. שיקום ויגיד, אני הסלקטור. אני קבעתי מי לשבט ומי לחסד, מי לכנס ומי לדראון עולם כיצור לא חשוב.

אבל יודעות מה, אם אלה האנשים שאחראים לכנס הזה, אז כנראה שהמגיבה הזאת יודעת את האמת. חבורה של אנשי עסקים.

איך אמר גראוצ'ו, אני לא רוצה להיות חבר במועדון של אנשים שמוכנים לקבל אותי כחבר בו.

וגם לא בחברתם של אלה.

ולאן אוליך את הבושה?

ומה אעשה ברכבת?

הולכים לסגור לי את העיתון. עיתון.

אמנם ניתנה ארכה, עד יום שני, אבל ספורים הימים של עיתון ישראלי.

כמה נסיעות ברכבת הונעמו לי בזכות עיתון זה.

כמה נסיעות באוטובוס הפכו לנסבלות בעקבות עיתון זה.

נכון אמנם שלקרא לזה עיתון זו קצת חוצפה מצידו. אבל, ראיתי איך שהוא גדל. איך שהוא פורח. מקבל עוד עמודים. ועוד פרסומות.

וחשבתי לעצמי שיופי, הוא ישתרש. הוא יצליח. הוא גדל. הוא פורח.

ובינתיים קראתיו בשקיקה.

במקום לקרוא חומר מקצועי. במקום לעבוד כמו שצריך. במקום להפוך שעה אבודה לשעת עבודה. במקום כל אלה קראתי את "ישראלי". התעדכנתי במה שקורה בעולם. בחצי עמוד. התעדכנתי בכל מה שקורה בארץ (בחמישה עמודים), ובעיקר כל הדברים הצהובים שקראו בארץ. התעדכנתי בספורט (אפילו היו שם תמונות פוטבול פעמיים). כל זה עשה לי "ישראלי".

ועכשיו הוא בסכנת סגירה, ואני אצטרך לעבוד ברכבת, ואצטרך לקרוא חומר מקצועי באוטובוס.

עוד פגיעה אנושה במרקם חיינו.

לכאורה, זו רק המחלה הזאת שמחלישה כל כך את הגוף ואת הנפש. אבל רק לכאורה.

זה משהו עמוק יותר. זה משהו בסיסי. זהו הכשל הבסיסי באומנות מלאכת עקרות הבית.

מובן שהכוונה להכנסת השמיכה לתוך הציפה. אין. זוהי המלאכה הקשה שיש. היא בלתי נסבלת במידות קיומיות.

כל הגוף כואב לי אחרי מלאכה שכזו היום.

יש מלא טכניקות. ידועה הטכניקה של היפוך הציפה לפני הכנסת השמיכה. כן, ואז תופסים בקצוות הציפה ההפוכה, תופסים בקצוות השמיכה והופכים את הציפה. ואז מגוללים את הציפה על השמיכה. והכל מסתדר.

כאילו. כי זה אף פעם לא עובד עד הסוף. וכמובן, שתמיד, אבל תמיד הקצוות של הציפה הם רוחב והקצוות של השמיכה הם אורך. וכך מתחילים מחדש.

כי זה לא מסתדר. אז מוציאים ומתחילים מחדש.

ואז יש כל מיני כפתורים. ותמיד חצי מהחורים של הכפתורים קרועים כבר כך שאי אפשר לסגור את הציפה. ואז היא מתחילה לרקוד.

ומובן שיש את בעיית הקצוות ההפוכים. כלומר, אלה שלא החזקנו בהם והפכנו עליהם את הציפה. צריך לתאם בין הציפה לקצוות אלה. שתמיד בורחים. תמיד בורחים. ואי אפשר לתפוס אותם. בוודאי בגלל שהכפתורים קרועים, וכך הם לא נתפסים במקום, הקצוות.

ועכשיו נתקלתי בציפה שאין לה בכלל קצוות בצד אחד. רק בצד השני. שם בכלל אין יכולת לתפוס את הקצוות וצריך להיאבק בשביל לסגור את הציפה.

אולי רק במכורתי שוודיה מצאו דרך להתמודד עם זה. אצלם גם אין קצוות. אבל אין בכלל. כלומר בקצה כל ציפה יש חור. הציפה היא עם חור להכנסת השמיכה וארבעה חורים בכל מהקצוות. כך מכניסית את השמיכה ומושכים אותה לקצה הריק.

אבל פה זה לא שבדיה, והשכנה שלנו היא לא דנמרק או שוייץ.

רק השמיכות מתקצרות כל הזמן. והן אף פעם לא מספיקות.

אבל מילא השמיכות. הציפות, אלו הן יוצרות הבעיה האמיתית.