לכאורה, זו רק המחלה הזאת שמחלישה כל כך את הגוף ואת הנפש. אבל רק לכאורה.
זה משהו עמוק יותר. זה משהו בסיסי. זהו הכשל הבסיסי באומנות מלאכת עקרות הבית.
מובן שהכוונה להכנסת השמיכה לתוך הציפה. אין. זוהי המלאכה הקשה שיש. היא בלתי נסבלת במידות קיומיות.
כל הגוף כואב לי אחרי מלאכה שכזו היום.
יש מלא טכניקות. ידועה הטכניקה של היפוך הציפה לפני הכנסת השמיכה. כן, ואז תופסים בקצוות הציפה ההפוכה, תופסים בקצוות השמיכה והופכים את הציפה. ואז מגוללים את הציפה על השמיכה. והכל מסתדר.
כאילו. כי זה אף פעם לא עובד עד הסוף. וכמובן, שתמיד, אבל תמיד הקצוות של הציפה הם רוחב והקצוות של השמיכה הם אורך. וכך מתחילים מחדש.
כי זה לא מסתדר. אז מוציאים ומתחילים מחדש.
ואז יש כל מיני כפתורים. ותמיד חצי מהחורים של הכפתורים קרועים כבר כך שאי אפשר לסגור את הציפה. ואז היא מתחילה לרקוד.
ומובן שיש את בעיית הקצוות ההפוכים. כלומר, אלה שלא החזקנו בהם והפכנו עליהם את הציפה. צריך לתאם בין הציפה לקצוות אלה. שתמיד בורחים. תמיד בורחים. ואי אפשר לתפוס אותם. בוודאי בגלל שהכפתורים קרועים, וכך הם לא נתפסים במקום, הקצוות.
ועכשיו נתקלתי בציפה שאין לה בכלל קצוות בצד אחד. רק בצד השני. שם בכלל אין יכולת לתפוס את הקצוות וצריך להיאבק בשביל לסגור את הציפה.
אולי רק במכורתי שוודיה מצאו דרך להתמודד עם זה. אצלם גם אין קצוות. אבל אין בכלל. כלומר בקצה כל ציפה יש חור. הציפה היא עם חור להכנסת השמיכה וארבעה חורים בכל מהקצוות. כך מכניסית את השמיכה ומושכים אותה לקצה הריק.
אבל פה זה לא שבדיה, והשכנה שלנו היא לא דנמרק או שוייץ.
רק השמיכות מתקצרות כל הזמן. והן אף פעם לא מספיקות.
אבל מילא השמיכות. הציפות, אלו הן יוצרות הבעיה האמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
