החיים האלטרנטיביים שלי

שיש לי פרו.

אלא אחד מכם יעשה לי אחד. או ילד.

מה שיותר מהר.

שבו היו אומרים הכהנים בבית המקדש שיר הלל.

אני לא אמרתי את ההלל היום. חול המועד, ימי כלאיים. תופעות לא ברורות.

רק ברור שאין לי היום כוח לכלום. עשיתי את המינימום ההכרחי. המינימום האולימפי הוא משהו שכדי להתקבל לאולימפיאדה חייבים לעמוד בו.

המינימום ההכרחי הוא משהו לא ברור. קניות זה ברור, תמיד עושים קניות. כל הזמן עושים קניות. וקצת לקרוא, וקצת לחכות שהזמן יעבור, בשביל לפנות מקום לעוד זמן. הרי ברור שהיום הזה יעבור בסופו של דבר, ואיתו יעבור גם תחושת הלאות וחוסר האנרגיה. עד שיבוא מחר שגם בו לא תהיה אנרגיה ותהיה תחושת לאות. או שכן או שלא. אי אפשר לדעת בימינו.

צריך לדעת לקבל ימים כאלה. צריך לדעת לקבל ימים כאלה. בשביל מה? בשביל לא לצלול לתהומות יאוש מהם, כפי שפעם כולנו היינו עושים. מיותר לחלוטין, להיכנס מתחת למשהו, ולחכות שיעבור. אולי עם כל מיני פעולות שונו, כמו לראות טלווזיה חסרת חשיבות ודברים דומים.

יעבור, יעבור. מי יודע, אולי עוד יקרו דברים טובים.

לפני מספר ימים קיבלתי את ההודעה המחרידה.

מאז, הלילה לא נועד יותר לשינה, חיי אינם חיים, והם היו קודם. כבר חצי שנה, יותר שחיי הם חיים. שיש לי מה שאני רוצה.

אבל ההודעה הגיע. ידעתי שהיא תגיע, ובכל זאת היא הגיע בהפתעה. ועכשיו, חזרתי להיות בחסדכם.

איך זה נגמר? השיר מציע עכשיו הרבה הצעות. אבל זה נגמר עם הודעה מוקדמת. עם הרבה ייסורים, השיר מציע, וודאי שעם ייסורים. לא בחודש מאי, ולא בריקבון איטי.

אבל מי מכם ייקבע, מי מכם ייקבע, לשבט או לחסד.

לפרו!!!

(שנגמר לי בסוף החודש!!!)

כן, כן, עדיין יש לי פרו.

האמת, שבוע שעבר, לפני כמה ימים קיבלתי מייל מאיים. הוא הגיע לזבל שלי.

היה כתוב בו שהפרו עומד להיגמר. כן, ייגמר לי הפרו בסוף החודש.

קדימה, מי מכם מעריציי המושבעים, יממן לי פרו חדש?

הפרו הזה זה מגניב לגמרי.

עכשיו בדיוק ראיתי שמישהו חיפש ממש אותי. כן, ממש אותי.

הכניס את החיים האלטרנטיביים לחיפש שם בלוג בבלוגייה והגיע אליי.

גם מישהו חיפש את בחטין והגיע אליי. יפה יפה, בחטין.

נשמע כאילו אני ייצור אינטילגנטי, מחפשים את בחטין ומגיעים אליי.

אבל בדרך כלל מחפשים תמונות עירום ומגיעים אליי. דרך הרבה יותר קלה.

הרבה יותר מאכזבת.

כי אין כאן ממש תמונת עירום שלי. רק פוסט על תמונת עירום שלי. מעניין אם היא עדיין שם. התמונה.

העירום שלי עדיין פה.

מתחת לבגדים.

מתחת לתחת.

הומור מפגר של ילדים בני שלוש.

בני שלוש עשרה.

בני שלוש מאות.

בני אלף.

שלוש מאות.

ששים ושתיים.

מעניין מה קרה ב1362. בטח גירשו יהודים מאיזה מדינה.

כל שנה גירשו יהודים מאיזה מדינה.

11, זה המספר שמעסיק אותי עכשיו. כתבתי על זה בפוסט הקודם.

מי יודע. מי יודע.

אין קץ לילדות.

אין קיץ.

אין.

זאת הבעיה. האין. אין.

השנה התחילה בלי אנרגיות.

מחסור חמור באנרגיות החל את השנה.

זה לא טוב. זה נובע מכך שאין. אין. אין.

מכאן זה הכל מתחיל. מהאין.

ברור שהמחסור מתחיל מהאין. הגיוני. בגלל האין, יש מחסור באנרגיה.

שטויות.

אולי נמשיך הלאה.

אולי תעשו לי פרו?

אולי תעשו לי ילד?

כן, 11 שנים הפרש זה הרבה בגיל שלכם. כך שמעתי. הגילאים שלהם זה 71 ו60. זה הרבה, זה הרבה מאוד.

תחשובנה על כך, 11 שנים, זה כשאחד יהיה בן 100, השני יהיה בן 89. זה 11 אחוזים הבדל.

לא כל שכן, "אז יש בינינו פער של 50% בגיל". זה כמובן נאמר בגיל אחר. נאמר בגיל 32 ובגיל 21, או אולי 32 וחצי ו22, יותר קרוב.

מספרים מתמטיים.

זה הרבה. זה פער גדול מאוד. פער בלתי נתפס כמעט.

כמעט.