החיים האלטרנטיביים שלי

טמטום ויוהרה, יוהרה וטמטום טמטום ויוהרה, יוהרה וטמטום טמטום ויוהרה, יוהרה וטמטום טמטום ויוהרה, יוהרה וטמטום

וכך עד אין סוף.

עד ש

לא

עד אין סוף.

טמטום ויוהרה, יוהרה וטמטום

או שלא.

אז ידיד שלי סיפר לו סיפור ואז הוא התייעץ איתי. אני לא ממש ידעתי מה לענות לה. מעשה שהיה כך היה. או כך לפחות הוא מספר.

הוא יצא עם מישהי. נקרא לה מישהי לצורך העניין, ולו נקרא לו. אז לו ומישהי בדייט. הולך בסדר מדברים וכו'. אבל מישהי לא ממש מוצאת חן בעיני לו. לו לא קוטל כנים (אם חשבתי שהשם של לו יהיה כזה שוס הייתי קוראת כך לילדיי שיחיו (למרות שהם עוד לא חיים (אופס, אני סוטה קצת))) אבל הוא לא היה מעוניין. מישהי כן רצתה. כך לפחות לו חשב. אבל לא בא ללו.

חלפו ימים. לו הפך חרמן. הוא חשב לעצמו, בעצם עם מישהי רוצה, למה לא? אז הוא התחיל אבל הם לא נפגשו רק צוטטו. ואז לפתע במהלך צ'ט לו מצא את עצמו עושה עם מישהי סייבר סקס. כן, כך ממש הוא סיפר לי, וזה לא שלו כפה את עצמו, לא לו. מישהי ממש רצתה זאת. למרות שלאחר מעשה היא כמובן התחסדה ואמרה שרצתה רק בגלל שהיא חשבה שלו רצה. היא גם אמרה שהיא מופתעת. היא לא ציפתה לכזה דבר מלו. היא חשבה שלו ביישן וחסר ביטחון, וכשהוא עשה זאת בסייבר היא מאוד הופתעה.

כל זאת לו סיפר לי. ואז לו שאל את דעתי. ואני לא ידעתי להגיד ללו.

האם כשאני עושה סייברסקס עם מישהי, גדל הסיכוי שלי לעשות איתה סקס אמיתי?

זאת שאל אותי לו, ואני הייתי חייבת לשאול, הסייברסקס היה טוב? היא היתה מרוצה. והוא ענה שכן, מאוד, ושלמחרת היא רמזה לזה שוב. ושוב הוא שאל אותי והשאלה עוברת גם אליכם קוראים יקרים:

 האם כשאני עושה סייברסקס עם מישהי, שאל לו, גדל הסיכוי שלי לעשות איתה סקס אמיתי?

פתאום אני רוצה להתפרק.

לאבד את כל הבלמים, ולמרר בבכי.

כך בלי חשבון.

וכבר ארבעה ימים שזה עומד לי על קצה המקלדת.

ערבוב שכזה:

אהבה, סרט רומנטי מדי, זכרונות, כריסמס, החג של הנוצרים, הנוצריות, האהבה הזרה, הבלתי אפשרית, המושלמת, הבלתי אפשרית, המושלמת, הבלתי אפשרית, המושלמת הבלתי מושלמת, האפשרית.

וזה ריקוד, וזה צפרדעים, וזה חיבה, וזה געגוע, וזה כריסמס, וזה רחוק כל כך, וזה פה קרוב, וזה צביטה בלב, וזה מחיקת זיכרון, וזה שימלה אדומה, וזה ריקוד, וזה מבט, וזה געגוע, וזה חיוך, וזה הכל. וזה כלום. ולשכוח.

יותר מדי סיפרו לי על זה. וזה לא היה כזה סיפור.

צבט אפילו פחות מאתמול, כשסוף הסגיר לי רומנטיקה. נוצרית. עם שלג, עם האהבה הגדולה.

המושלמת הבלתי אפשרית.

אני לא רוצה את הבלתי מושלמת והאפשרית.

אני לא רוצה דבר.

אולי לאבד את הבלמים, ולמרר בבכי.

אולי לדבר עם האהבה הגדולה הבלתי אפשרית המושלמת.

שאי אפשר לדבר איתה. אפילו שפה משותפת אין.

אז נאבד בלמים, נמרר בבכי, ומחר נתעורר ונזכור את כל זה.

לפעמים חושבים שאנחנו שבירים ושבירות.

אז עושים הכל בעדינות.

הולכים מסביב.

מנקים יפה.

מפחדים לפגוע.

אז ממציאים המצאות.

שטויות לרוב.

איזה מזל שיש דמיון.

אבל בכל זאת. זה לא כל כך נורא.

מותר להגיד לנו שלא רוצים בנו.

לא יקרה כלום.

לא נמות.

מקסימום, נחזור להיות צנועים.

היא נמצאת שם לקלוט כל סימן.

והיא קולטת אותם.

סימן ועוד סימן.

כל סימן הכי קטן נרשם על ידה.

מתועד בדאגה.

והיא ממשיכה לאסוף את הסימנים.

ולעקוב אחריהם בדאגה גוברת והולכת.

והדאגה מוחרפת בעיקר בגלל הפחד.

שהיא לא תהיה שם כדי לעקוב אחרי הסימנים.

לא תהיה שם כדי לרכך אותם, להחביא אותם, למחוק אותם.

זה כבר כמעט קרה פעם בעבר. ואז כמעט קרה שוב.

והדאגה רק מוחרפת.

והסימנים גם הם מתרבים.

והיא ממשיכה לאסוף את הסימנים.

ולדאוג.

99 בקבוקים עומדים על הקיר.

אולי היו אלה 99 בלונים.

בלון אדום אחד ראה בלון צהוב אחד.

הוא נורא מצא חן בעיניו. אז הוא ניגש, ויחד חוטיהם התערבבו ועפו אל השקיעה הזהובה.

בקבוק שחור אחד פנה לבקבוק לבן ואמר לו: יחד נהיה ממש טעימים יחד.

וכך נתמזגו שני הבקבוקים.

ואז בלון אחד ניגש אל בקבוק אחד ואמר לו שיחד נוכל לעוף למרחק ולשמח את כולם.

והם התחברו לאחד.

ובקבוק ניגש לבקבוק או לבלון.

ובלון ניגש לבלון או לבקבוק.

כך עוד ועוד ועוד ועד.

עד אשר נשאר בלון אחד על הקיר.

או אולי היה זה בקבוק.

שאת שבריו אפשר לראות.