החיים האלטרנטיביים שלי

והיה כאן קודם הרבה. הייתה כאן הפתעה. שירים שלא ציפיתי לשמוע. שירים שבסופו של דבר הרסו את המחשב. השביתו אותו. והם בכלל באו לפני הקטע שמתנגן עכשיו. הקטע שבשבילו פתחתי את המחשב. קטע תפילה יהודית עתיקה. מתחיל בכינור עתיק וקורע לב.

ומי עליי לומר שקובע?

שאלה קורעת לב. מייסרת. בקול שבור.

ובמקום זה היו כאן דברים נעימים, זכרונות מקיץ אנגלי, מקומות ירוקים תמיד. ירודים תמיד יצא לי בטעות. שהזכיר לי את הכרמל, ההר הירוק כל ימות השנה. ובמקום זאת עכשיו, יש רשימה אינסופית של מיטות. לא, מיתות! כן, בת'. הרבה מיתות. בדרכים משונות.

ויש מי שקובע. או יש אומרים שיש אומרים שיש מי שקובע. זוועה.

מי בידיו שלו.

מי, עלי לומר, קובע?

הכל מסתכם בצמא. יש מי שבצמא. ויש מי שברעב. הרעב שלי נשבר. כך גם את הצמא שברתי. אפילו הדיכאון הלך בעקבות שני אלה. מי בריקבון ארוך.

ומי עליי לומר הוא הקובע?

אולי אסיים בנימה קצת יותר אופטימית. כן, אולי כולנו צריכים לחכות לזה. לנס. הוא יבוא הוא יבוא. נס. בוא!

הנה הוא מגיע.

ואם מוצאים אותך שוכב שם על אם הדרך, ואתה שוכב בגשם, והם שואלים אותך לשלומך, ברור שאתה עונה שאינך מתלונן. אם הם לוחצים עלייך למידע, אז אתה משחק אותה טיפש, אתה אומר, אתה רק אומר, שאני מחכה, מחכה לנס שיבוא.

בואו נחכה. נחכה. לנס שיבוא. אין מה לעשות כשאתה יודע שנלקחת, אין מה לעשות כשאתה מתפלל לפירור, אין מה לעשות כשאתה חייב לחכות, לחכות לנס שיבוא. 

ונסיים במה?

בארבע בבוקר. נגמור בארבע בבוקר. קורע לב. הביצוע החי של טורי איימוס. קורע אותי לגזרים כל פעם מחדש. והיום יום חדש. יש מוזיקה. לכל אורך הערב.

אתם חיים בשביל כלום, אני מקווה לפחות שאתם עושים רישום קפדני!

שלכם בכנות,

ג.ה.

לטלפן זה מפחיד. לכתוב זה קל. זה מטיל חובה קטנה הרבה יותר על הקורא. מטיל בעצם שום דרישה. בניגוד לדיאלוג שמטיל המון עומס על הצד השני.

כן, זה מצחיק. אני שמתמחה בתקשורת, ועדיין בחרדה מתמדת מדיאלוגיות.

זו לא חרדה. זה סתירה מובנית.

הדרישה הייתה שלא תהיה דרישה. זו הייתה הדרישה. באמת. היא באה באופן די חד משמעי. פעם קודמת הלחץ היה גדול מדי, המתח היה רב. הדרישות היו גבוהות מדי. לאבד את העצמאות. זה מה שהדרישה דרשה פעם קודמת.

לי לא הייתה בעיה עם זה. אני אין לי דרישות. אין לי את האמונה שמותר לי לדרוש דבר מאדם אחר. מעצמי מותר לי לדרוש. אך לא מאחרים. לא משנה מי יהיו, או מה חשיבותם לחיי, האמונה שמותר לי לדרוש דברים לא קיימת אצלי. אתן הכל. אדרוש, דבר לא. ככה זה.

בייחוד באהבה.

ולכן, הבעיה עם דיאלוג. הוא דורש כל כך הרבה. מיידיות. תגובה. עכשוויות, והכי חשוב, קשר עכשיו ומיד. וזה מפחיד. וזה דורש. ואסור לדרוש.

ואולי בכל זאת אטלפן.

איזהו גיבור.

הכובש.

את.

ומה קרה בשיחה אתן שואלות. הטכנולוגיה הושיעה. וכך ענתה המזכירה. התקשורת שלי עם מזכירות לא משובחת. וכך זה נדחה, בוטל, התפוגג, נמוג, נעלם.

פוף.

כמוני.

במורד הגרון מתחלקת מועקה.

זאת שורה מצוינת. מדי פעם היא צפה לי במוח. צצה לי במוח.

מעבר ליד חנות שמלות כלה. מתי זה יקרה גם לי? חתונה?

אנשים צעירים יוצאים עכשיו לבלות. אני עכשיו למיטה. למיתה? למטה?

הכלים מחכים לי בכיור. אין סיבה שלא אתן להם קצת תשומת לב. במילא כרגע זה הדבר היעיל והטוב ביותר שאפשר לעשות.

הבית ריק. שקט.

השטיחונים הושמו באמבטיה ובשירותים. הרבה יותר טוב עכשיו.

עייפות משתלטת עליי.

לפני זה צריך לשטוף כלים. טוב, אפשר תמיד להשאיר אותם למחר, אבל בשביל מה? הרי זה סתם מטרד, ולעבוד שוב לא אוכל כאן, מעצבנת הטכנולוגיה הזאת. כן, כותב הדיסקים לא עושה עבודה טובה. אולי זה קורא הדיסקים שלי. אולי.

מעצבן בכל זאת. עכשיו אצטרך להתרוצץ להוריי כדי לעבוד כמו שצריך. מעצבן.

ועוד יש מלא טלוויזיה לראות.

והכלים עדיין מחכים. למה אף אחד אחר לא יכול לשטוף אותם? אה, אין אף אחד אחר.

אולי אם ארחיב את המיטה שלי היא תהיה יותר ריקה. ואז אשים לב לכך שהיא ריקה, ואז אנסה למלא אותה בעוד בן אנוש לצידי. זה רעיון מעניין. בכלל, חבריי הופתעו מצרותה של מיטתי. כוחו של הרגל. ואולי ריקנות המיטה הגדולה רק תדגיש את הריקנות. ואולי

הכלים עדיין מחכים, מלנכוליות זעירה משתלטת.

זה גם משפט אהוב. מלנכוליות זעירה משתלטת. משתלטת.

אז הכלים עדיין מחכים, והכותרת תשונה לדיון בכלים. משהו כמו לא שוברים את הכלים. לא שוברות את הכלים. לרחוץ. את הכלים. את עצמי. ואז למיטה. למטה. חייב להיות קשר אטימולוגי בין מיטה למטה. ולא נשכח מטה ma-te. כן כן, זה של המקל. ומחר צריך לא לשכוח דבק להביא וגם חוט ניילון לקשור דברים. או, לקשור דברים. לקשור קצוות. לקצר קצוות, להסתפר בכלל. רעיון מטופש.

ובכלל, יש עוד דברים שצריכים להיות כאן קודם.

שער הרחמים.

אולי זה בכלל נבחרת ישראל בכדורגל.

אולי הם יבואו לשטוף לי כלים.

חלומות על כלים נשטפים. סערות נשטפות, שערות נשטפות, קצוות נשטפות, קצוות נקשרים.

למטבח!

ביקורת טלוויזיה היא לא התחום שלי. ביקורת עיתונות, או את זה לפעמים אפשר לקרוא פה. ורק לעתים נדירות קורא שהסעיף מגיע בעקבות משהו שהיה בטלוויזיה שקשור לעיתונות. היום זה קרה.

בתיק תקשורת הופיעה העיתונאית גב' הלה אלרועי דה-בר. היא טענה שהתמונה שהיא ארגנה עם החולים שלא ייכנסו לסל התרופות היא עיתונאות במיטבה. עיתונות שמשנה דברים, שמשפיעה. אכן, אין כמו תמונה אחת כדי לרגש את הציבור, לגרום לו להתרעם, לבקר את השלטון, להשפיע. אבל בעצם, איך התמונה הזאת ביקרה את השלטון? המ? אויש, אולי היא לא? וממתי מדינה מתנהלת על פי הרגש שיוצרת תמונה בעיתון?

רן רזניק לא הסכים איתה. אפילו זיסוביץ לא הסכים איתה. אבל גם הוא פיספס את הדיון. הוא דיבר על התגייסות העיתונות למען שינוי בסל הבריאות ובמתקפת בזק שונה סל הבריאות והורחב. זיסוביץ התעקש על דיון האם האינטרסים של חברות התרופות נחשפו או נעלמו במתקפת בזק זו. האם העיתונות שירתה את האינטרסים הזרים האלה. בכך זיסוביץ פספס את הדיון.

המדינה החליטה להקצות 150 מיליון שקלים נוספים לסל הבריאות. דא עקא (אין כמו להגביה עוף במשלב) מסגרת התקציב לא שונתה בעקבות צעד זה. אז מה קרה? ובכן קבוצת מסכנים אחת, נקרא לה חולים לצורך העניין, זכתה לתוספת של 150 מיליון שקל. קבוצות מסכנים אחרות או לחלופין ציבורים אחרים, נקרא להם מורים, בתי ספר, מוסדות רווחה, קהל המשטרה זכו לכך ש150 מיליון שקל נלקחו מהם. האם העיתונות טרחה להסב את תשומת לבנו לכך? האם נערך דיון אמיתי האם צריך להקצות 150 מיליון שקלים אלה לחולים שזקוקים להם או אולי למטרות שמהם יקוצצו אותם 150 מיליון שקלים (קיצוץ רוחבי כלומר בכל השירותים האחרים שהמדינה מספקת). כל הציבור יקבל שירות פחות טוב בסך 150 מיליון שקל בשביל שחולים מסוימים יקבלו את התרופות שהוכנסו לסל בעקבות הבליץ העיתונאי המרשים. הרי חלק מאותם 150 מיליון שקל נלקחים מתקציב החינוך וההשכלה הגבוהה, האם הציבור לא רוצה תוספת תקציב להשכלה הגבוהה וחושב שהשביתה של הסטודנטים מוצדקת בחלקה? ומה עם מוסדות הרווחה? האם הורדת התקציב בהם בגלל הרחבת שר הבריאות לא תפגע באוכלוסיות נרחבות שזקוקות לכסף זה?

זה לא תפקידי לתת תשובות, רק אומר שמתקפת הבזק של העיתונות לטובת הרחבת סל הבריאות לא טרחה לציין שהרחבה זו באה על חשבון משהו. ובכך חטאה העיתונות לתפקידה. זה מאוד קל להתגייס למען מטרה טובה. אולם, מחיר מטרה טובה אחת עלול להיות מטרה טובה אחרת. וגב' הלה אלרועי דה-בר לא טרחה לציין באוזנינו, ולא איש עיתונות אחר, מה המחיר של הרחבת סל התרופות. כי היה לה נוח להתגייס למען מטרה טובה. וכולנו יודעים לאן מטרות טובות וכוונות טובות לוקחות אותנו.

אה כן, שינוי המציאות ל"טובה" על ידי תמונה אחת אינו עיתונות. דיון בתקציב באופן מעמיק שמסביר השלכות של כל שינוי בו, זה כבר קרוב יותר לעיתונות. שלעולם לא נזכה לראות בה בארץ.

אז עכשיו יש ציפיה. קודם לא היתה. עכשיו יש. והיא לא מתממשת. מה שמחכים לו, מה שאני מחכה לו, לא קורה.

וככל שמצפים יותר כך זה לא מתממש יותר. כך רוצים יותר שזה יקרה. וזה לא קורה. עד שלפתע החשש מתגנב, האם בכלל זה יקרה אי פעם.

החשש מכרסם, הציפיה מתחזקת, האכזבה מעכלת, ואולי זה יקרה.

ולא, זה לא עוד פוסט זימתי, לכל אלה מכן שכבר חושבות, זית הא? זית הא? אז לפעמים סיגר הוא רק סיגר ולפעמים זית הוא זית.

שכן, רבות מכן באות אליי ושואלות:

"הו גלוריה, אלילה שלנו, גלי לנו סודך. את שכל יומך עסוקה בלעבוד בישיבה, כשפיך כל הזמן מחפש לו עינוגים ותענוגות שונים. הו את, איך את מצליחה לשמור על גיזרה שהיא תאווה לחך, ועל גוף 100ם שכזה?"

אז אענה לכן כהי לישנא, דברי אודטה חיים: זית!

אומר זאת שוב לאט: זית!

ושוב, זית הוא רק זית לפעמים. לא צריך לשוטט למחוזות מוזטל ההזויים. זית הוא זית.

אין כאן טעות פאלית ולא פאטלית.

זית!

זהו הפתרון. בייחוד אחרי שפינחסה כבר השתלט על עניין הגזר הגמדי, שהיה הפתרון באמריקה אבל בארץ הוא פחות פופולרי, אז זית.

שכן, בישיבה עבודתי מתבצעת, כשרק ידיי ואצבעותיי נעות. והפה? חייב עיסוק כלשהו. וכך כל היום כולו בולס הוא הפה. אולם אם הפה בולס, הרי הישבן טופח לממדים שהקילמנג'רו קטן עליו (הוכחה בקיאות מרשימה בגיאוגרפיה!). ושוב אומר זאת רק עוד פעם אחת: זית!

כן, בליסת זיתים. ממה נפשכן, ש100 גרם זיתים מכילים רק 164 קלוריות בעוד חפיסה ראויה של שוקולד מכילה פי שלוש קלוריות מזה. שלא נדבר על עוגות, ממתקים, וופלים, וופלות ושאר מוצרים עתירי קלוריות. וכך, הפה עסוק בזיתים, שניתנים למציצה (די כבר עם הרמיזות האלה, אוף!) גם הרבה אחרי שלשדם מוצה.

אז זהו סוד רזוני.

אה כן, והרעבה עצמית מדי פעם.