החיים האלטרנטיביים שלי

כמה זמן עובר מההתחלה,

עד לרגע שבו מתחיל השעון לתקתק,

ולהודיע שהסוף מתקרב.

כמה זמן עובר מההתחלה,

עד לרגע שבו,

זה מובן שזה בנאלי, חסר חשיבות, מיושן, משמים, לא זה.

כמה זמן עובר מההתחלה,

עד ששוב זה מתחיל שוב.

כל מה שצריך לעשות זה פשוט,

כן, זה מאוד פשוט,

כל מה שצריך לעשות זה פשוט,

להרים טלפון.

אז למה צריך להילחם בתחשות המיאוס?

זה כבר לא פשוט.

כן כן, ועוד פעמיים.

הפעם האחת היתה בהתעלמות שלי. ככה זה, לא שמתי לב. היתה הצעה על השולחן, הצעה בוטה מנוסחת בקפידה, יפה אפילו, כל מה שהיה צריך זה להיענות אותה להביא אותה לידי מימוש.

ואז היתה את בעית הסיום. בעיית הסיום, איך מסיימים פגישה. עומדים זה מול זה, זו מול זה ואז???

כן, כן. כרגיל.

טוב כולם יודעים שפסח עכשיו. אבל אז מה? זה אומר שצריך לצום? לא ולא. כתוב שצריך לאכול יום אחד מצות.

זה הכל.

ואני, עושה מה שכתוב.

אבל  למחרת היום, הלחם יצא מהמקרר והושם כלאחר כבוד בטוסטר. אבל מה, הוא התחמם קצת. וזהו.

טוב, לא חשדתי בכלום. אבל לארוחת צהריים רציתים טוסטים עם גבינה. תקעתי הטוסטר בחשמל וכלום. הנורה לא דולקת. העברתי אותו שקע, ונהרס השקע האחר, יצא מהקיר. הקומקום דווקא עבד בשקע של הטוסטר.

הבנתי מיד. אלוהים מעניש אותי על אכילת הלחם. זה כה ברור. הוא לא מוכן שיאכלו טוסטים או לחם בפסח, ולכן שלח את משלחת מלאכי רעים שלו והרס לי את הטוסטר.

בירכתי את אלוהים בליבי. והלכתי לים. שם הודעתי לחבריי שאלוהים מעניש אותי על אכילת הטוסט. בתור יהודים טובים הם הצדיקו אותו ובירכו אותו על כך שדרכם של רשעים לא לעלוז. החלטנו שבמקום, ידידתי תקנה לי טוסטר. ככה זה, גם אנחנו יודעים להתחכם לאלוהים.

כבר שעות אני בוהה במחשב. מדי פעם יש איזה תקתוק מטריד מאחד החדרים. תקתוק מטריד. הבדיקה מעלה כמובן חרס. חרס.

ושוב תקתוק, שוב בדיקה, שוב חרס.

ואז קמתי וניגשתי למטבח. מסתבר שלא הוצאתי את הטוסטר המקולקל מהחשמל. ובשביל מה? הוא מקולקל. שמתי את ידי עליו, וראו זה פלא. הטוסטר חם. כן, הוא חם. הוא עובד. הוא בטח עבד כבר שעות. אבל הוא עובד.

אז כן, לכו דברו עם אלוהים כל סוף שבוע, ותשאלו אותו מה העניין עם הטוסטר שלי? או שאולי הוא בכלל רצה להעניש אותי בהריסת נקודת חשמל?

לאלוהים הפתרונים.

מאחורי כל קערה שבורה,

הזרוקה אין חפץ בה,

בזבל,

יש סיפור כואב,

של משפחה שבורה,

לא פחות.

או שלא.

כן, שני דברים דביליים בהתנהלות שלי באינטרנט ששמתי אליהם לב. האחד לאחרונה האחר מזמן.

יש משהו דבילי נורא בהתנהגות המוזרה הזאת של לשלוח לעצמך דואל, ואז לחזור אחרי כמה שעות לפתוח את תא הדואר לראות שיש לך דברי דואר חדשים, להיכנס לאינבוקס ולהתאכזב שזה המייל ששלחת לעצמך.

אבל טעות חמורה מזו היא להסיר אנשים מרשימת המסנג'ר שלך בלי לחסום אותם. ואז חודשים אחרי, בלי שום התרעה מוקדמת, אנשים מתחילים לדבר איתך, ואין לך מושג קלוש מיהם. ואת מדברת איתם ומדברת וכל השיחה את מנסה לברר, מיהו אדם זה ומתי דיברתי איתו לאחרונה, מה הוא יודע עלי, ועוד. מטופש להפליא.