לא ברור אם שמתן לב, אבל הביצה שוב סוערת. האמת, אין לי הרבה מה להוסיף. אז אשכפל. פירסמתי את זה מזמן כבר. אבל זה לא היה אקטואלי אז, אז אפשר שזה לא יהיה אקטואלי עכשיו.
זהו.
וזאת הסערה.
כן, הביצה סוערת. רציתי באמת רציתי להפנות לפוסט של האושיה שנפגעה מהסיפור הזה הכי הרבה, אבל היא הפכה את הבלוג שלה לפרטי. וכיון שאיני נכנסת למקום אליו אני לא מוזמנת, אני לא יכולה להפנות אליו.
ולמה בכלל אני מתערבת בסיפור שאינו שלי? טוב יש הרבה סיבות. קודם כל זה יקפיץ לי את הקאונטר. אני מקווה, ובגלל שהכרונולוג הולך לעקוף אותי, אז בכלל אני חושבת שזה ישפר את מצבי מאוד מאוד מאוד.
אבל יש סיבות טובות יותר. הרי בחודשים הקצרים שאני בביצה פה, עשיתי דברים מוזרים ומטורפים, כמעט כמו אלה שמספרים עליהם ועל נובמבר.
אני מזדהה עם מיעוטים, אכן ש. ארצי המשורר הלאומי כתב את השורה הזאת עליי! ולכן אני אגן על נובמבר. בכלל כולם כאן שואלים איך הוא או היא יכלה לעשות כזה דבר. אני בעמדה הטובה ביותר להשיב. גם אני הולכתי אנשים שולל. גם אני עשיתי זאת במייל פרטי. גם אני חלאה.
דומני אגב שצריך להסביר את הצד של נובמבר יותר מאת זה של מלה. אני חושבת שמלה חטפה כבר מספיק על הראש. בצדק, אגב. כל מי שטוען שמגיע לה, צודק. הבחורה אכן חיה בסרט ואז כשהוא הופך לטרגדיה טורקית היא פוצחת בזעקות שבר, ומתעלמת מחלקה בטרגדיה הטורקית. ולו לפחות הייתה זו טרגדיה יוונית שנובעת ממשבר ערכי כלשהו, אבל אצלה זה טרגדיה טורקית שנובעת מטמטום, אי למידת לקחים, והתעלמות מהעולם. אבל ניחא, כאמור, מספיק אנשים כתבו זאת בלינקים השונים, ובייחוד בתגובות השונות לסיפורים אלה. הגיע הזמן לדבר על נובמבר.
האדם, אישה או גבר, שמועות אומרות שהיא אישה, פתחה בלוג תחת שם של זכר בן 22. בלוג צילומים שם שמה צילומים לא שלה. אכן זוועה. עבירה חמורה על זכויות היוצרים של הצלמים. אבל בעצם, מי מכם שילם כאן פעם אחרונה תמלוגים ליונה וולך, או לדוד אבידן או לכל משורר אחר (זולת ש. ארצי, אני יודעת שאני משלמת לו באופן קבוע) על הציטוט של השירה שלהם? ולעיתים אנחנו מביאים שירים שלמים כמו שהם (Zלדה, מי אמר?) אז כולנו עוברים על זכויות יוצרים. אגב, אם זה מהרשת, ייתכן שאין צלם אחראי לכך, וזוהי הורדה של משאב משותף, כך שאפילו עבירה על זכויות יוצרים לא נעשתה כאן.
אבל היא אמרה שהיא מצלמת. אז היא אמרה לעזאזל.
אני לעומת זאת אמיתית. אני מורה ומחנכת בישראל, שמתי תמונת עירום שלי באתר היכרות, זעזעתי את תלמידיי עם מלבוש נועז במיוחד (לבשתי תחתונים, אל תדאגו). עשיתי כל זאת למען השעשוע שבעניין, למען תשומת הלב. רק שלא קיבלתי אותה. בניגוד לנובמבר, הקאונטר שלי לא התחיל להשתולל. אולי בגלל שאני לא יודעת לצלם טוב, אולי בגלל שאני לא יודעת לרדת טוב, או להוריד טוב תמונות מהאינטרנט. (מוזטל תרגע, התמונה פה היא שלי, כלומר, הרגל לא שלי, אבל אני צילמתי אותה. היא אוטנתית לגמרי. והגיע הזמן שתפסיק להזיל ריר, זה עלול להרוס את המקלדת, ולא, אויש, לא למכנסיים, הריר לא יירד בכביסה, או ככה, בלי מכנסיים, זה הכי טוב. השגתי את שלי. אגב כבר האשימו אותי שהשגתי את שלי, עוד נגיע לזה.)
אצלי הקאונטר לא השתולל, לא הפכתי לפופולריות, לא היתה לי סיבה טובה להיכנס לדמות שכותבת כאן. אבל אם הוא היה משתולל, אהח, איך הייתי הופכת לכוכבת. הייתי שולטת בבלוגוספירה. הייתי משפיטה כאן את כולם, הייתי עושה מה שאני רוצה. הייתי מוליכה שולל את כולכם. מזילי ומזילות ריר שכמותכם, מבני שני המינים. אין לי העדפה להשפטה ולהשפלה ולהרגיש רצויה וטובה ופופולרית וכוכבת. סרט, אמרתי כבר? (כן, במקום האחר, בתשובה לזוש.)
ואז הגיע המייל:
"היי שלום לך,
שמי XXX, אני בן 31 קראתי את הפוסט שלך, קראתי כמה וכמה פוסטים,
באחד הפוסטים קראתי שחיפשת לך משהו לסקס.
ובכן אם זה עדיין רלוונטי מצידך, אשמח להגיש מועמדות.
כפי שאמרתי אני בן 30, גבוה נראה טוב, אך לא אשקר לך אני גם נשוי.
אם יש מצב מבחינתך אשמח. וכך נמשיך הלאה
אשמח אם תעני לי מה החלטת
אמשיך לקרוא את הפוסטים שלך ללא קשר, כתיבה יפה יש לך
יום יפה שיהיה לך ובהצלחה"
התחילו איתי. התחילו איתי. התחילו איתי. הרגשתי נאהבת, הרגשתי רצויה, הרגשתי אלף ואחד הרגשות. הרגשתי!!!
הרגשתי חיה, הריגוש הזה נתן לי סיבה להמשיך. אבל בואו נודה בזה, מי מאיתנו לא השתמש בבלוג שלו כדי להשיג ריגושים זולים. הרי מלה טענה שהיא המציאה את השיטה של לפתוח בלוג כדי להשיג ריגושים זולים, יותר או פחות. כל כך הרבה זיונים והתאהבויות יצאו כאן שהריגוש הוא מהות הבלוג. אז הגיע אליי מייל שהתחיל איתי.
הגיע אל נובמבר מייל שגרם לה להרגיש חי. אפילו כשזה בזהות בדויה. היא או הוא הרגישו רצויים. הרגישו שיש להם משחק בשבילו שווה לקום בבוקר. שיש להם מישהו שרוצה לתקשר איתם. יש ריגוש. אז מה? לוותר עליו בשם "אמת" כלשהו? כיון שהצד השני לא מבוגר מספיק בשביל לזכור שהחיים כאן אינם "אמיתיים" יותר מדי? בשביל זה לוותר על ריגוש? לוותר על סיבות לקום בבוקר? לוותר על האפשרות לקבל אהבה, אפילו אם היא לדמות בדויה שהיא לא בדיוק אני? בחיים לא. הריגוש שבמשחק שווה הרבה יותר מזה. וזה רק משחק, כשזה יגיע לשלבים מסוכנים אני אפסיק, אני לא אתן לזה לגלוש יותר מדי. מבטיחה.
כמובן שלא עמדתי בזה, בשלב מסוים רציתי לגרום לבחור לשכור חדר בבית מלון ולהבריז לו. אם הוא רוצה אותי כל כך שיוכיח, חדר במלון מפואר, שם נעשה את מה שהוא רוצה לעשות לי. בעונג, איזה משחק, איזה שמחה, איזה ריגוש. וככל שאת נכנסת למשחק את מתחייבת לקו שבו את נוקטת. אגב, כמובן שזה לא רק במשחק, זה גם בחיים החברתיים. גופמן כתב על זה. הוא כתב הרבה על שקרים. על הצורך בהמשכיות, אפילו בקו לא אמיתי. גם על הימורים הוא כתב. והריגוש במשחק הזהות של ההתאהבות בו הוא זה שמוביל להמשך המשחק, הגברת המתח בהימור, האם אתפס או לא אתפס, מתי אתפס, על ידי מי, רק מגבירה את הצורך במשחק, ובשמירת הקו של השחקן. והרי אף אחד לא ייפגע, כולם יודעים שהכל כאן מזויף. כולם אינטילגנטים מספיק כאן כדי לדעת שלא הכל אמיתי, שייתכן שאני משקרת, הרי אני משקרת הרבה. כולנו משקרים הרבה. אני לא אמיתית. אף בלוג כאן אינו אמיתי. כולם יודעים את זה, אז מה הנזק להמשיך את הריגוש שהמשחק הזה מביא לי? 0. להביא את הפופולריות שלי לשיא, להרגיש נאהבת, להרגיש רצויה, אולי לראשונה בחיי, אולי בניגוד כה טוטלי לחיי האמיתיים. אויש, האמת הזאת שוב. אולי לשכוח מהצרות שלי באמצעות משחק זה (Vחתול שלי מת, כבר אמרתי, ואז הוא התחיל איתי.)
לי, אגב, בניגוד למלה, כל הזמן היו אנשים שחשדו בי. זה שאין להזכירו בשמו (אוי, ראמפול ראמפול, אתה וחוכמתך הנצחית, הבריטיות שכה חסרה בחיינו) כל הזמן שאל אותי אם אני לא ממציאה את רשימת המכתבים ותכתובת האהבה העצמית הזאת. ואז כשהתחילו להעריץ אותי הוא שוב שאל, וכשהתחילו לשנוא אותי הוא שוב שאל. איש לא יחשוד במלה שהיא המציאה את נובמבר. גם זה עצוב קצת.
והמשחק מתגבר, אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר. ההימורים גדלים, הריגוש מתגבר, ולמה להפסיק? עכשיו? השקעתי בזה כל כך הרבה. ואני נותן מספיק רמזים שאני לא אמיתית. אפשר לראות שאני לא אני. שזה דמות שהמצאתי כדי להכניס ריגוש לחיי, אז אני לא משקרת לאיש. אני ממשיכה. וגם הדמות שבניתי לי, היא כל כך לא שלמה, שלא ייתכן שמישהו יחשוב שזה אמיתי. זה רק טקסטים. מכתבים, ותמונות, טקסטים. אין כאן עסק עם אנשים אמיתיים. רק הריגוש אמיתי. אבל הריגוש הוא לא בגלל הקשר בין האנשים. הוא בגלל המשחק של הדמויות. בגלל שאני מרגישה חיה, אני מרגישה מחוזרת, אני מרגישה רצויה, אני מרגישה שיש מישהו שאני יכולה לסובב סביב אצבעי וייעשה מה שאני רוצה. הוא ייעשה הכל למעני. בניגוד כה גדול לחיי האמיתיים, שם איני רצויה, דחויה, מדוכאת, מוחרמת (כן, כן, אתן כל הזמן מחרימות אותי, כולכן, לא נכנסות, לא מגיבות, אפילו הכרונולוג עוקף אותי. ואני לא פחות טובה מהשאר!!!) והוא כותב לי מכתבים מלאי רגש, מלאי זימה, מלאי משחק, מלאי התרגשות. אז למה להפסיק?
אין סיבה להפסיק. עד שמישהו ייעלה עליי (מוזטל, תרגע שוב, לא פיזית, למרות שזה יכול היה להיות נעים). ועלו עליי.
או עד שיימאס לי. לי זה נמאס. לנובמבר זה לא נמאס. גם המשחק ששוחק שם קצת שונה.
אבל גם אני פתחתי בלוג, הצגתי בו דמות שיקרית, השליתי אדם שהחל להתכתב איתי והציע לי רומן סוער של זיונים מצוינים. יותר מכך, חלופת המכתבים השקרית הזאת אפילו פורסמה בבלוג נפרד (44868). והפרסום שם נעשה כנגד השחתת המידות שיש כאן. הצביעות שלי והשקרים שפיזרתי היו בלתי נסבלים. אבל, הריגוש שבמשחק, המאבק סביבו, בשביל זה יש לנו בלוגים. לא בשביל להתעסק עם אמת, אותנטיות או דברים דומים. הדבר האמיתי היחיד שיש בישראבלוג הוא הריגוש. ולריגושים יש נטייה לכסות על "אמת" ארצית כלשהי. ומי שמשחק בריגושים, שלא תתפלא שהריגושים האלה יכאיבו לה, כי גם אחרים ישחקו בריגושים, ומשחקים בריגושים הם כאלה שאתה לא יודע איך הצד השני משחק בהם. אי אפשר לדעת מה גורם לי להתרגש, אי אפשר לדעת לאן ריגוש יוביל.
כן, צר לי. אני בעד נובמבר. בתור מי שעשה דבר כמעט דומה (נכון, הטקסטים שכתבתי הם שלי. מה שמזכיר לי את וולושינוב, AKA בחטין, שטען שאין טקסטים שלי, יש טקסטים חברתיים. התקשורת מצויה מחוץ לאדם הספציפי, היא נלמדת כסדר חברתי עוד לפני היות האדם, ולכן כל טקסט הוא אינטרטקסט, ומכאן הוא לא אישי, ולכן גם התמונות של נובמבר אינן זיוף, ואינן בגידה. האדם בחר אותן, מבין מליוני התמונות הקיימות), בתור מי שבנה זהות בדויה, הוליך שולל מישהו שהתחיל איתו, אני יכול להגיד לכן שהריגוש במשחק הזה שווה. שאת משלה את עצמך שהצד השני יודע שזה רק משחק, שהרמזים שהוא מקבל מספיקים לו כדי לא להתקשר, שהמשחק שווה את הפגיעה האפשרית בצד השני בסוף. הריגוש הוא הטעם. ואין טעם להפסיק אותו.
אני לא מצטערת על דבר שעשיתי.
אני מקווה שהפסיכוטיות, האשמות הבגידה, והלינץ' הציבורי שנעשה כאן לנובמבר, שאגב את הבלוג שלו מעולם לא ראיתי, וגם את מלה אני לא קוראת באופן עקבי, יירגעו. האדם עשה משהו סביר בהחלט בסביבה בה הוא מתפקד. אין לו סיבה להתנצל, אלא אם כן היא אישה טובה. אני לא התנצלתי על הולכת השולל שלי, אני לא חושבת שאני צריכה, אני חושבת שמי שמשחק כאן, צריך להכיר את המשחק, ואם הוא טיפש ולא מכיר את המשחק, יותר נכון אם היא חיה בסרט ולא רוצה להודות בקיום המשחק, בעיה שלה. ואם אתם לא זוכרים שהבלוג אינו האדם שכותב אותו, בעיה שלכם. ואם אתם נקשרים רגשית לבלוג, אתם נקשרים רגשית לפיקציה. כתבתי את זה. מה זה עוזר? לא עוזר. אבל הבעיה היא שלכם. הזעם נגד נובמבר נובע מטמטומם של הקוראים, ולא, לא, מפעולותיו שלו. זהו זעם עצמי, ולכן הוא ברמות מטורפות שכאלה. כשהכעס הוא על עצמך הרבה יותר קל למצוא שעיר לעזאזל. זאת לא נובמבר. זה אתם.
(ואולי עוד הערת סיום, אם אתן כל כך מחפשות רומנטיקה, תשימו פרופיל באתרי ההיכרות, שם המקום לחפש רומנטיקה. שם כשמישהו משקר לפחות יש הצדקה לזעם. שם ההצגה העצמית אמורה להיות אמיתית, בניגוד למה שהולך כאן.)
אה כן, ועוד הערה אחת. למי שלא הבין, הדבר האמיתי היחיד בישראבלוג זה רגשותיה הפגועים של מלה, ומלה עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
