החיים האלטרנטיביים שלי

המכות לא מפסיקות להינחת. מכל מקום, מכל כיוון. אפלייה אחרי הפלייה. אבחנה אחרי הבחנה.

הכסף זורם, רק לא אליי. אליי מגיעות רק שמועות. ואכזבות. אכזבות ושמועות.

הפעם שמעתי, שמעתי על כך הפעם. וחיכיתי. וחיכיתי. ובכיתי ובכיתי. ולא, זה לא הגיע. בדקתי את הדואל שלי חמש פעמים ביום. עשר פעמים ביום. חמישים פעם ביום, וזה לא היה שם. זוהי אפלייה אין ספק בכך.

לא, אני לא קיבלתי הזמנה לכנס הבלוגפרנס.

אני לא קיבלתי. ברור, כאילו דה, הא וכולי' וכולי' שהוא כן קיבל. הו כן, הוא אושיה, הוא איש חשוב, הוא יקבל הזמנות.

ואני? אני אשב לי בחדר בחושך ואבכה. את בכיין של הנשים המחכות בחלון. הגשם יקשיב לי. יותר נכון, החום הנורא יקשיב לי ורק יעצים את זעמי. את כאבי. לא יכבה אותו. כשריפה בשדה קוצים ביום שרב של 37 מעלות, כך גם עלבוני.

אותי לא הזמינו.

אז מי אחראי על רשימת ההזמנות. מי קובע שהוא בפנים ואני בחוץ? על מה ולמה? מה זה היה לי, טוב לי. לא. רע לי.

תגידו לי. מי פה אחראי על משהו. שייתן את הדין. שיקום ויגיד, אני הסלקטור. אני קבעתי מי לשבט ומי לחסד, מי לכנס ומי לדראון עולם כיצור לא חשוב.

אבל יודעות מה, אם אלה האנשים שאחראים לכנס הזה, אז כנראה שהמגיבה הזאת יודעת את האמת. חבורה של אנשי עסקים.

איך אמר גראוצ'ו, אני לא רוצה להיות חבר במועדון של אנשים שמוכנים לקבל אותי כחבר בו.

וגם לא בחברתם של אלה.

לפעמים רחוב ללא

מוצא, הוא באמת חסר

מוצא. די מפתיע.