אולי לכתוב על שיער.
בכל מקום שאני הולכת אני משירה משאירה שיער מאחורי.
שיישאר משהו ממני. זכר כלשהי. זה בעיה קשה.
יש לי הרבה שיער. ארוך, גולש, כשהוא פזור.
יש שאוהבים אותו, יש שפחות.
ממלא את השולחן, נזרק לשירותים, מלכלך את הספה. נתלש.
אני תולשת אותו הרבה. צריכה לשחק בידיים. השיער הוא פתרון זמין. זמין מדי.
ועדיין הוא מלא. מתולתל. מפתיע בכמותו, לפעמים.
מציק כשצריך לאסוף אותו. צריך לנקות בגללו.
שלא נדבר על החפיפה, ועל המרכך, ועל הצער לראות אותו נאסף למברשת.
למה בעצם גידלת שיער? כמה זמן? ואני עונה פשוט הפסקתי להסתפר. פסיבית כהרגלי.
אני אוהבת את השיער שלי. הוא יפה בעיניי.
מרכך אותי.
מאפשר לטיפה, מאפשר משיכה, מאפשר משחק.
למרות שכל כך מעט רוצים ללטף אותו, אותי, לשחק בו, בי, למשוך בו, להימשך אליי.
אבל הוא יפה, והוא שלי, והוא עליי. והוא נשאר, נאסף, נזרק, גדל, או לא.
אני משירה משאירה אותו בכל מקום אליו אלך. זכר. לי.
ועכשיו אחפוף אותו, מגיע לו. גם לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
