החיים האלטרנטיביים שלי

זאת כותרת מצויינת.

זה כל מה שיש להגיד.

כל מה.

דברים.

שוקולד.

קצר.

מלים קצרות. מלים כתובות.

סתם.

זה כל מה שיש לי להגיד.

מה הטעם?

מר? מריר? שוקולד.

לא יכול לרפא.

בשביל מה זה טוב.

בשביל מי זה טוב.

סתם.

עכשיו הכל זז.

מיותר כל כך.

בסופו של דבר,

לא נשאר כלום,

חוץ ממצבור אנרגיות מרוקן.

כשגם כשהיה בשיאו,

לא הספיק להדליק דבר.

אולי משואה,

אולי גפרור,

אשריי,

אשריו.

שנפל מהסוס,

בדרך לקיסריה.

אפשר כבר לחוש את זה באוויר.

לא שהאוויר עומד, אבל המועקה עומדת.

שוכבת.

מצטברת.

בחלל הבטן.

זה ברור כשמש ביום קיץ חם זה.

ברור כשמש הקופחת, המייבשת, המצמקת את חיי,

לעוד קליפה, לעוד תחושה,

לעוד החמצה.

לעוד חמיצות.

לעוד בחילה.

שכבר כתבנו עליה.

כולנו כתבנו עליה.

הנה זה מגיע שוב.

והסימנים כבר פה.

ולא יבוא גשם וירטיב את החום.

וישיב את הטעם הטוב לפה.

שוב זה יגיע.

עם הכנה מראש.

שלא תקהה את הכאב.

שלא תעביר את הטעם המר.

הטעם הרע.

שיישאר לזמן ארוך.

שיעביר שוב את החשק.

שיחזיר אותי שנים אחורה.

שירגיש כמו עוד מכבש דורסני על האגו, על הרגש, על האני.

על חיי.

ואין לאן לברוח.

הבריחה לא תעזור.

הבחילה מתגברת.

החום מעיק.

זה כבר כאן,

עכשיו רק סופרים את הדקות.

עד שהפטיש שוב יירד. ויפגע באיזמל.

שיפרק אותי שוב.

בתור זונת רייטינג, עוד פוסט לנושא החם, הפעם ניצנים.

אתמול שוב הייתי בניצנים. כמדי שנה, השנה נסעתי רק להופעה אחת, פורטיסחרוף וארקדיכדוכין.

פורטיסחרוף מצוינים וארקדי לא רע בכלל.

רק הזיקנה. גיל 14 עבר עליי כבר מזמן, והכפר בניצנים רק מראה כמה התבגרתי כל שנה. רק שם אפשר להבין מה זה ממוצע גיל. שמזדקנים בשנה, כמעט לא מרגישים זאת, אבל כשמבינים שאתה עוד שנה מבוגר מהממוצע אז זה מכה בך. לראות את כל הצעירים והצעירות, היפים והיפות, ולחפש מדי פעם איזה קמט כדי לראות אנשים בגילנו, זה נעשה קשה משנה לשנה. קשה להיתפס זקן, קשה להסתכל בבעתה בצעירים האלה שמציבים מראה מול זקנתי.

רק שמחה גדולה יש, שזה נוער זה, זה נוער. זה בטח לא בררה. התנהגות שמזמן לא ראיתי מנומסת או יפה ממנה.

רק חבל שרכבת ישראל לא נערכה לנוסעים מכפר הנוער. לא נורא.

שנה הבאה? אולי, אם לא נזדקן מדי עד אז.

החום הזה, שממיס את המוח, שמזרים רטיבות מחליאה על הגוף, מחייב צעדי מנע.

ואין הרבה מה לעשות נגדו.

אז המוח כואב, תוכו רוצה לפרוץ החוצה מהמצח, להתאוור קצת מחוץ לקסדה שהוא הושם בתוכה, וחייבים למצוא דרכים לקרר קצת את האזור.

בשביל זה המציאו את הג'ז. לא בקול רם מדי, לא בעוצמה חזקה מדי, ברכות, בנעימות, לקרר את הנשמה, את המוח, את הסביבה העוינת שבה כולנו נמצאים.

נפלא.

כן כן, טוב, נו, הוא היה שם קודם.

והוא נראה ממש תמים.

לא חשבתי שהענפים שלו יעשו לי משהו.

מעבר ללקרוע לי חולצה, ולסרוט אותי עד זוב דם בכתף.

אבל הוא היה שם קודם.

עץ תמים פוגש בי.

עד זוב דם.