החיים האלטרנטיביים שלי

לפני שנחזור לעבודה, קצת מילה על הקמפיין של ראשי הערים בעד הרפורמה בחינוך שיוצאת לדרך. כידוע, כמי שהוראה היא המקצוע.

אז כשהם אומרים שתלמידי כיתה א' וב' יהנו מכיתות של 20 תלמידים בכיתה במקצועות הבסיס. משהו לא ברור.

האם בכיתה א' וב' יש מקצוע שהוא לא מקצוע בסיס? אם כן, כמה תלמידים יהיו בכיתה בזמן לימוד המקצוע הלא בסיסי? ובעצם, למה רק בזמן לימוד הבסיס יהיו 20 תלמידים בכיתה? ולמה רק בכיתה א' וב'? ואיך בעצם יפצלו את הכיתה בין זמן בסיס לזמן לא בסיס? מה חדרים יעמדו ריקים בזמן שמקצועות לא בסיס ילומדו? ולא חבל על כיתות ריקות?

או לחלופין, תמשיכו גם אתם להאמין לשקרים האלה שבאים להסוות על כל מה שלא נותנים וצריך לתת.

אני לא רוצה את המלים הטובות שלך.

לא רוצה לקבל את המחמאות ממך.

לא רוצה לשמוע שבטוח אסתדר.

שבטוח אמצא מישהו.

שאני בן אדם נפלא.

לא רוצה לשמוע את כל זה.

בטח לא ממך.

גם לא ממך.

ולא ממך.

לא רוצה לשמוע את זה יותר.

מה אני כן רוצה?

אולי לא להישאר לבד.

בסוף.

אבל למה להיכנע? למה התיאור השלילי הזה.

אולי הגיע הזמן להרים ידיים, לקבל את היופי כמו שהוא. לקבל את היופי כמו שהוא? מאיפה באים המשפטים האלה עכשיו.

להיכנע ליופי, להרים ידיים ליופי? למה לא לקבל את היופי כמו שהוא.

אבל גם זה, למה לא לחבק את היופי, להכיר את היופי, להוקיר את היופי, להתמסר ליופי.

להפסיק עם הצורך האובבססיבי להתפלש בכיעור, ברגשנות, בנמיכות, בביקורתיות סרת הטעם.

למה לא לאהוב את היופי. להבין שכן, היופי הזה, המשכר, הממכר, היופי הזה הוא משהו שצריך להתמסר אליו, להנות ממנו, לחיות אותו, לחיות איתו.

אולי כדאי לעשות את זה, בלי להשתמש בכל הביטויים הדביליים האלה של כניעה, הרמת ידיים.

פשוט להנות מהיופי. זה לא כל כך קשה. זה מענג אפילו.

אבל זה חסר דרמה. לעזאזל הדרמה.

אולי זה החום שלא חושב להישבר, אולי דברים אחרים

אבל זה מסתמן כיום שהוא אכן פעמיים כי טוב.

עד להודעה חדשה.

אם תבוא, אם תבוא

(כמו שאמר ברי)

שוב מן תחושה, לא תחושה, זה שוב קורה.

בלי שום סיבה.

הטיפוס הטיפוס הטיפוס במעלה ההר. רק כדי להגיע לתהום ולקפוץ ממנה. לא, לא לקפוץ. לקפוץ זה אקטיבי. לצנוח ממנה.

לצנוח ללא תחושה.

שוב בודקים מיילים יותר מדי. לבדוק מיילים יותר מדי. לחכות שיגיע מייל מיוחל. וכל שנייה שחולפת והוא לא מגיע.

טוב, כולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר.

מהול בעצב.

אין כמו ש. ארצי לסכם מצבים.

אין כמו מצבים כדי לסכם ש. ארצי.

פסיכוזה מתפתחת.

יש משהו מעורר רחמים בהתנהגות של אלניס מוריסט.

לפני עשור היא פרצה עם אלבום מדהים, מפעים, יוצא דופן. (שדומה במידה חשודה לאלבומים של רוקריות צעירות שהיו לפניה).

ומאז טיפת יצירתיות לא יצאה ממנה, כלימון שחרב ולא נשארה בו טיפה. אבל היא רוצה, היא חייבת, להישאר בתודעה. לכן כל הזמן היא ממשיכה עם אותו אלבום. כשניסתה אלבום שני הוא לא המריא.

ולכן עכשיו היא מוציאה את אלבומה הראשון שוב, רק בגירסא רגועה, אנפלאגד. עצוב.

עצוב עוד יותר שגלגלץ במקום להתעלם באלגנטיות מנסיון מחזור מעורר רחמים זה נותן לו במה ומשמיע אותו. תניחו לה לנפשה.

ויש משהו עצוב הרבה יותר בזה שזה מטריד אותי.